אשליה אופטית - לא תמונת ניצחון
תגובה לד"ח רשות החדשנות בנושא "השפעת הבינה המלאכותית על מקצועות ותעסוקת ההי-טק"
הדוח החדש של רשות החדשנות נפתח במספר שנשמע כמעט טוב מדי כדי להיות אמיתי - 95%. תשעים וחמישה אחוזים מעובדי ההייטק בישראל כבר משתמשים בבינה מלאכותית.
על פניו, זו תמונת ניצחון של “אומת הסטארט-אפ”. בפועל, זו אשליה אופטית מסוכנת לטעמי ומנסיוני. כי כשמקלפים את השכבה העליונה של הנתונים, מבינים ש-AI הוא לא “מכפיל כוח” כמו שהנרטיב אוהב להציג.
AI הוא מכפיל דפוסים
הוא לוקח את דפוסי היסוד של הארגון, את הפסיכולוגיה החברתית שכבר קיימת - ופשוט מגביר אותה. כלומר, AI מתפקד כמו מגבר סאונד: כשהמנגינה טובה הוא מעצים את החווייה פי כמה, וכשהיא צורמת - אנחנו ישר סוגרים את האוזניים.
AI הוא גם מכפיל ביטחון (או חוסר ביטחון), למשל: הפער המגדרי לא נעלם, הוא רק קיבל ווליום חדש. לפי הדו״ח, גברים לא רק משתמשים ב-AI יותר. הם גם מרשים לעצמם לדחוף אותו למשימות קשות ומורכבות פי 2 מנשים. זה לא כי נשים פחות יכולות - זה כי ברגע שנכנסת טכנולוגיה חדשה, הפערים הפסיכולוגיים שקיימים ממילא פשוט מתלבשים עליה.
״תסמונת המתחזה״ לא נעלמת כשהטכנולוגיה מתקדמת. להפך: היא מקבלת עוד במה. אלה שמרגישים ביטחון עודפים, מעיזים יותר. אלה שמרגישים ביטחון חסר, נעצרים עוד לפני שהתחילו.
הוא מכפיל גם חרדה: בפריפריה, רמת החרדה מה-AI מגיעה ל-40%. כמעט כפול מאשר במרכז (24%). זה לא מפתיע - כשאין רשת ביטחון תעסוקתית, AI לא נראה כמו מנוע צמיחה אלא כמו איום מוחשי.
בפועל: מי שלא מרגיש מוגן בעבודה שלו לא שואל ״איך זה יעזור לי?״, אלא ״מתי זה יחליף אותי?״.
זו אותה טכנולוגיה, אבל תפיסת המציאות מסננת אותה אחרת לגמרי.
אבל המכפיל הכי הרסני מופיע דווקא בחדרי הישיבות. שם יושבת עדיין תפיסת עולם ניהולית שנקראת ״שמרנות אחראית״ - מנהלים שמספרים לעצמם שהם “עדיין בוחנים את הסיכונים”, ולכן מגבילים שימוש.
הם באמת מאמינים שהם מגנים על החברה. הם בטוחים שיש ל-AI פוטנציאל, אבל מספרים לעצמם ש״אצלנו זה שונה״ - שהלקוחות שלנו רגישים, שהתוכנה שלנו מסובכת, שהאחרים יכולים להרשות לעצמם לטעות - ואנחנו לא. כי אנחנו "משרתים הרבה לקוחות אמיתיים" - ולכן אסור לתת ל-AI לכתוב הרבה קוד שמשרת אותם, זה פשוט לא אחראי. הם מסבירים לעצמם שהלקוחות ״לא ישתמשו בזה״, שזה ״עוד לא בשל״, שזה ״סיכון עסקי גדול מדי״. הם מסתכלים על חדשנות כאילו היא סימן להתלהבות יתר וחוסר מקצועיות - כאילו שימוש בכלי AI חדש הוא עדות ל"חפיפניקיות" ולא לאחריות.
ואז, הם רואים סטארטאפים צעירים שרצים קדימה עם AI, סוגרים עסקאות, בונים מוצרי עומק - וממהרים לפרגן. אבל גם ממהרים להסביר למה לא פה: "טוב. הם קטנים ולכן יכולים להתנסות, הם לא כבולים לתהליכים, אין להם לקוחות ״אמיתיים״, ואולי בכלל זה עוד טרנד שיעבור. כמו ווייב קודינג.
בפועל, זו לא זהירות - זו אשליה של שליטה
והאשליה הזו מייצרת בדיוק את הדבר שהם בטוחים שהם נמנעים ממנו: פער אסטרטגי שהולך וגדל. בפועל, הם עוסקים בחבלה בקריירה (Career Sabotage) של האנשים שלהם.
למה?
כי הדוח מראה שהעובדים משתמשים ב-AI בכל מקרה. קוראים לזה ״Shadow AI״. ההבדל היחיד הוא שבארגונים ״שמרניים״ זה קורה מתחת לרדאר - כמו פעולה מחתרתית. בלי הכוונה, בלי סטנדרטים, בלי למידה, ובלי יכולת אמיתית לצמוח. במקום לייצר ארגון לומד, המנהלים האלה מייצרים ארגון מסתיר.
אז מנהלים בתל אביב או בפריפריה - השאלה אם אתם רוצים לעזור לארגונים שלכם, ולחברה שלנו בכלל, להתמודד עם המציאות החדשה - או להחזיק עוד קצת באשליית השליטה?
כי AI כבר פה. העובדים כבר משתמשים. השוק כבר זז. 95% משתמשים.
הבחירה היחידה שנותרה היא בין ארגון שמאפשר לאנשים שלו לצמוח עם הכלים החדשים, לבין ארגון שמאלץ אותם לעבוד מתחת לרדאר. בין תרבות שמקדמת למידה, לבין תרבות שמייצרת פחד.
בסוף, זה לא סיפור על טכנולוגיה. זה סיפור על מנהיגות.
אריאל כץ הוא מנכ"ל סייסנס
