הקוויר העברי הראשון? תעלומת ברוך אגדתי
ברוך אגדתי היה רקדן אוונגרדי, חלוץ קולנוע וסלבריטי בתל אביב הקטנה. ספר חדש של ד"ר אליק מישורי מחזיר מהשכחה את דמותו החידתית, הבודדה והקאמפית
ברוך אגדתי היה רקדן וקולנוען יוצא דופן, אחת הדמויות המוכרות והחידתיות בתל אביב של שנות ה־20 וה־30. כיום הוא נשכח למדי, למעט "הורה אגדתי", הריקוד הפופולרי שיצר ושאת צעדיו אפשר ללמוד גם היום ביוטיוב. עכשיו מחזיר אותו לתודעה ספר פרוזה חדש של ד"ר אליק מישורי, "העבריות כואבת" (כרמל), המתאר עלילה דמיונית אך מבוסס על דמויות ומקומות אמיתיים.
אגדתי נולד ב־1895 בבסרביה כברוך קאושנסקי, ולמד בלט קלאסי באודסה. כשעלה לארץ כנער למד ציור בבצלאל, ואת הכינוי "אגדתי" אימץ אחרי שהוצג בפני חיים נחמן ביאליק במילים "זהו ברוך האגדתי". עד מהרה הפך לסלבריטי בעיר העברית הראשונה. הוא היה גבוה ובנוי לתלפיות, והופעות המחול שיצר ככוריאוגרף ורקד בהן לבדו היו חוויה אוונגרדית צבעונית. עם אחיו יצחק יצר גם שני סרטים חלוציים: "הרפתקאות גדי בן סוסי" (1931), סרט האנימציה הראשון שבוים בארץ, ו"זאת היא הארץ" (1935), הסרט המדבר הראשון בעברית.
מחקרים מדגישים את האופי הקאמפי והנזיל מגדרית של ריקודיו, שנעו בין גבריות לנשיות בדמויות שגילם. אלו היו חיפושי תנועה וצורה משוחררים ונועזים, שחרגו מהמוסכמות הנוקשות של היישוב הארצישראלי. ההנחה שכנראה נמשך לגברים מציבה אותו כאחד האמנים ההומואים הראשונים המוכרים בארץ ישראל, והיא נשזרת בעדינות בעלילת הספר, לצד הבדידות והטרגיות של חייו וההבנה שלעולם יישאר אמן בלתי ממומש ובלתי מובן.
בשנות ה־20 נהג אגדתי להדהים את תל אביב בריקודים אקספרסיביים, עד כדי אקסטזה, בדמויות של ערבי, תימני או חסיד. את הריקודים ליווה במוזיקת פסנתר אירופית או עברית חדישה, מוזרה ולא מוכרת, ורבים מהצופים נותרו מתוסכלים, בלי להבין מה ראו. בשנות ה־30 ארגן אגדתי את העדלאידע ונשפי הפורים החגיגיים בתל אביב, כולל טקס "מלכת אסתר" — הגרסה הראשונה של תחרות מלכת היופי העברית. כיוון שהרוויח מכך כסף, יריביו, שהתחרו בו על ארגון מסיבות למעמד הפועלים, הפיצו עליו שמועות בגוון הומופובי מובלע: שבנסיעותיו להופעות בפריז הוא מנהל אורח חיים דקדנטי, משתתף בנשפי חשק או אוכל בסכו"ם מוזהב. ברוח התקופה, בארץ ישראל הפועלית והענייה, היו אלה האשמות שיכלו לשמש עילה לחרם.
"עניין אותי לדעת מי היה אגדתי ולמה העריצו אותו", אומר מישורי, היסטוריון ותיק של אמנות ותרבות חזותית ישראלית. "יצרתי דיאלוגים בין אגדתי לדמויות, והם אומנם בדויים, אבל אני בטוח שהתקיימו כך או אחרת, כי ביססתי אותם על מחקר ועל מסמכים ארכיוניים".
"אין הוכחה חד־משמעית שאגדתי נמשך לגברים", הוא מסביר, "אבל אפשר להבין זאת בין השורות, ממה שנכתב בתקופה. לכן בספר זה מתואר במרומז: בשיעור ריקוד לנער ערבי מיפו, בפגישה בפריז עם חברו מנעוריו באודסה, ובתצלום שמצאתי, שבו אגדתי מצולם בצריף שלו בקרבה רבה לאדם בשם יצחק חזין, ועל גבו נכתב 'ידיד נפש'.
"בהתבסס על עשרות התצלומים, שיחזרתי בספר גם את צעדי הריקוד שלו, שלא נותר מהם תיעוד מוסרט או כתוב. אף שאגדתי היה רקדן בעל הופעה פיזית מרשימה, בתצלומים כמעט שאיננו רואים את גופו. גם כשהוא מצולם על שפת הים עם חברים חשופי חזה, הוא לבוש במעיל ארוך, סגור עד הצווארון. הוא תמיד לבוש ומכוסה, גם בריקוד. זו חידתיות יפהפייה בעיניי. גיליתי בו עומקים, וגם כיצד נאלץ ליצור מחולות ואירועים עממיים לקולקטיב הישראלי המתפתח, אף שהיה התגלמות האוונגרד בתל אביב. בזמנו הוא לא הובן, ובספר שלי הוא חושב שנכשל כאמן. וזה נכון לדעתי גם כיום: ככל שאמן ישראלי מתקדם ועמוק יותר, כך קשה לו יותר להישאר כזה בארץ. אין נביא בעירו".
