הקברניט
המטוסים תקינים, הטילים מסוכנים: אז לאן נעלם חיל האוויר האיראני?
אנליסטים מנסים להבין מדוע לא הופעלו מטוסי היירוט של איראן נגד כוחותינו בתריסר ימי "עם כלביא", ולא הגנו על שמי ארצם; לצד הערכות כמו כשירות טכנית וחשש מאש ידידותית, מציג "הקברניט" סיבה חדשה: האויב שמר את מטוסיו כעתודה אסטרטגית למשהו הרבה יותר מסוכן
שלום, כאן הקברניט; המשימה הכי בסיסית של כל חיל אוויר בעולם נקראת הגנת שמי המדינה - בפשטות, לדאוג שאף אויב לא ישתמש בממד האווירי כדי להשיג יתרון לקראת מלחמה או במהלכה. זה אומר לצאת וליירט כל ניסיון איסוף מודיעין, הנחתת כוחות, תקיפת מטרה ובוודאי שלעשות הכל כדי לעצור אוטוסטרדת הפצצות כמו שפתחה ישראל בשמי איראן ביוני 2025. אז איפה היה חיל האוויר האיראני, בגימלים? למה לא ראינו את מטוסי ה-F14 המהוללים שלו עולים לאוויר ומפזרים טילים?
ויש מה לפזר: זה אמנם מטוס ישן, אך בעל מכ"מ עוצמתי מאוד, וטילים לטווח של כ-200 ק"מ - על הנייר, יותר משל טילי ה-AIM120C שקיבל צה"ל מארצות הברית. ולא רק: מאות מטוסי קרב יש לאיראן, ואף שאינם מודרניים כמו שלנו חלקם עדיין מסוכנים, למשל המיג 29 הזריז. היום ננסה להבין מה השאיר את חיל האוויר של האויב על הקרקע, מבלי לבצע את התפקיד הטבעי שלו.
לפני הכל, אפתח ואגיד שאף אחד מחוץ למטה האיראני הבכיר לא יודע ב-100% למה לא הופעל מערך הקרב הלאומי כפי שמצופה ממדינה שנמצאת תחת הפצצה אווירית; לפי דובר צה"ל הושמדו כ-1,500 מטרות בשטח האויב, חוסלו 80% ממערך הנ"מ שלו וחצי ממשגרי הטילים הבליסטיים, שברנו להם את הזרוע הארוכה האסטרטגית - דבר שכל צבא יתאמץ להימנע ממנו, לפי כל היגיון.
למה חיל האוויר האיראני ראה את כל זה, ונשאר לשבת בטריבונה? אנליסטים מעריכים שיש לכך שלוש סיבות: הראשונה היא כשירות נמוכה של המטוסים, ברמה שלא מאפשרת לחימה אפקטיבית. נטען גם שאיראן לא משקיעה יותר מדי בחיל האוויר שלה באופן כללי; שטייס קרב איראני טס בערך מאה שעות בשנה, בעוד טייסי רוסיה טסים כ-120 שעות והמינימום המומלץ של נאט"ו - 180 שעות.
אבל אני לא בטוח שזה נכון - לפחות לא לגבי כל היחידות: איראן הוכיחה שביכולתה לתחזק מטוסים מסובכים גם בתנאים הכי מאתגרים - את מטוסי ה-F14 שלה קיבלה ב-1976, לפני המהפכה השיעית של 1979 שחסמה לה גישה לחלפים וציוד. כך שכבר 46 שנה מצליחים האיראנים להשאיר את המטוסים במצב מבצעי - באמצעות קניבליזציה (פירוק מטוסים עבור תחזוקת אחרים) והרכבת חלפים מקומית.
כמו כן, העובדה שבידיה מטוסים קשישים שיקר לתחזק גרמה להשקת תוכנית אימונים שנשענת על הרבה מאוד שעות סימולטור, שאמורות לגשר על פער אימוני הטיסה במידת מה - כך תיאר FMSO, גוף מחקרי של צבא ארה"ב. ככל הנראה שאם היו באמת רוצים להילחם במטוסים שלנו, היו יכולים לעשות זאת.
הסיבה השנייה שמעריכים אנליסטים היא חוסר תיאום בין מערך הנ"מ הגדול של איראן ובין חיל האוויר שלה, בצורה שגם תסכן את המטוסים אם יעלו לאוויר וגם תגביל את חופש האש של סוללות הטילים. יש בכך היגיון שכן סוללות ההגנה נושאות ברוב נטל הגנת שמי המדינה באיראן - אך גם כאן קשה לי להסכים: בעשור האחרון בוצעו מספר תרגילים גדולים של חיל האוויר האיראני ביחד עם מערך ההגנה, שנועדו לייצור את התיאום האמור ולבחון אותו בשטח ושיעור האימונים אף הוכפל בתחילת השנה.
הסיבה השלישית שלדעת אנליסטים השאירה את חיל האוויר האיראני על הקרקע נשמעת הכי הגיונית: הנחיתות הטכנולוגית והמספרית שלו מול גלי ההתקפה שלנו. הרי פאנטומים משנות השישים, F14 משנות השבעים וכלים קלים כמו ה-F5 זה לא כוחות מול צה"ל; יתכן שלא רצו לאבד את כל המטוסים שלהם, ולכן העדיפו לשמור אותם מחוץ למשחק.
אך לדעתי יש עוד סיבה, שקל לפספס: איראן לא הפעילה את חיל האוויר שלה נגדנו, משום שלא זה תפקידו - והיא שומרת אותו למשהו גדול והרבה יותר מסוכן מ-12 ימי הפצצה. ואת זה אני מסיק מהמבנה של החיל האיראני ומההיסטוריה שלו. אתם מבינים, מה שראינו היה יותר מהתנגשות בין שני צבאות; זו היתה התנגשות בין שתי תפיסות ביטחון.
יודעים מה? בואו נשווה: חיל האוויר הישראלי הוא התקפי במהותו; במשך שנים ארוכות הצטיידנו במאות מטוסי קרב ארוכי טווח שיכולים להקרין עוצמה בכל פינה במזה"ת, הצמדנו להם מספר משמעותי של מטוסי תדלוק כדי שיוכלו לפעול במשימות ממושכות, כטב"מים שעוזרים לייצר מטרות או תוקפים בעצמם - וכל זה נועד לשפוך אש בשטח של מישהו אחר.
הצלחנו לבנות כזה מין כוח אווירי בזכות הגישה הנוחה שלנו לציוד אמריקאי - מטוסים מאוד מתקדמים וחימושים מדויקים - לצד ההברקות של רפאל, אלביט, התעשייה האווירית ויתר תעשיות הביטחון המקומיות. וההיגיון מאחורי תפיסת הביטחון הזו נולד עוד ב-1953, במאמר שפרסם דוד בן גוריון - בו רעיונות כמו עריכת מלחמה רק בשטחו של האויב, והעדפה להרתיע ולסכל במקום לשקוע במלחמות ארוכות במתח נמוך.
אבל חיל האוויר האיראני עובד אחרת לגמרי, בצורה כמעט הפוכה. במקור, נבנה בצורה דומה לשלנו: גם הוא הוקם על בסיס ציוד מערבי ושיטות מערביות, שהתנפצו על חומת המציאות בפרוץ מלחמת איראן-עיראק. האיראנים נפלו לנחיתות גדולה: החרם לא איפשר להם לתחזק את המטוסים, ולא היה איך להחליף מטוס שהופל. כך הפכו לאלופים בשימור הכוח, למדו להפעיל מטוסים בצורה מאוד זהירה, ולהעביר את המשקל לגורמים אחרים; כך נולד למשל, פרויקט הטילים האיראני באמצע שנות השמונים.
מלחמת המפרץ הראשונה של 1991 טרפה את הקלפים, והראתה לאיראנים שלהיות התקפי במזרח התיכון זה לפעמים מאוד מסוכן: קואליציה ערבית-מערבית, שנשענת על מטוסי הקרב הכי מתקדמים בעולם ומאוד אוהבת נפט, באה וטרפה את עיראק של סדאם חוסיין בחודש ושבוע.
איראן ישבה מעברו השני של המפרץ, צפתה בבעתה, וקלטה שאין לה איך להביס באוויר את ארה"ב ושותפותיה בכלים שלהן; מטוסים צבאיים הם משאב בעייתי - ייצור מקומי שלהם יהיה יקר מדי, ורכש חיצוני ייצר תלות באינטרסים וברצון הטוב שלו; השלטון האיראני לא רצה שוב לקשור עצמו לספק כמו בימי השאה. מה עשה? הקים מערך נ"מ עצום, מהגדולים ביותר בעולם - שהרבה מהמערכות שלו פותחו ויוצרו מקומית.
12 צפייה בגלריה
אלופים באילתור ושימור הכוח: מטוסי איראן נושאים טילי נ"מ הוק, במלחמת איראן-עיראק
(צילום: IRNA)
וכך נולדה תפיסת ביטחון הגנתית: צבא איראן מחפש מלחמות ארוכות במתח נמוך, חיל האוויר שלה נועד רק לסגור פינות עבור סוללות הטילים, ולכן רוב צי המטוסים שלהם נראה כמו מחסן של מוזיאון.
העניין מתחדד כשמוסיפים טופוגרפיה לסיפור: לאיראן יש שטח עצום, שמייצר לה עומק אסטרטגי - למשל, טהרן שוכנת 460 ק"מ מערבה מהגבול הכי מזרחי של המדינה, יותר מאורך מדינת ישראל כולה. סוללות הנ"מ הכבדות של האיראנים - למשל S300 משופרת ובוואר 373 - יכולות תיאורטית לפגוע במטוס ממאות קילומטרים, לפני שיגיע לטווח הטלת חימוש.
בעצם, ככל שייכנסו יותר מטוסים לשטח איראני כך יהיו חשופים יותר לאש נ"מ, ויגדל הסיכוי שיחטפו טיל וקמפיין ההפצצה ישתבש.
ולכן אני סבור שחיל האוויר האיראני לא נשלח ליירט את המטוסים שלנו: היה מישהו אחר שניסה לעשות זאת. מה שמעלה שאלה מעניינת - למה בכלל מחזיקים האיראנים חיל אוויר עם יכולות יירוט? מתי כן יופעלו מטוסי הקרב שלהם, באיזו צורה ונגד מי?
אעריך בזהירות שהמטוסים שלהם נשמרו לתרחיש של מתקפה נרחבת - קואליציה עולמית שעולה על איראן. לרפובליקה האיסלאמית יש כמה קלפים בשרוול במקרה שכזה, שהחזק בהם הוא סגירת מיצרי הורמוז; כ-20% מהנפט העולמי עובר בהם, כך שזה צעד שיזרע נזק כלכלי אדיר ויזעזע מדינות מקוטב לקוטב.
לא קל לסגור מעבר ימי גדול, ועוד כזה בו תנועה נרחבת של כלי שיט מרחבי המפרץ: זה יצריך מיקוש נרחב וגם תקיפת מיכליות - וכדי להצליח צריך לדעת מה נמצא בשטח, ולהכווין גורמי אש. כל תוקף שיעמוד מול איראן במצב הזה מודע לכך ולכן סביר שיפגע קשה במכ"מי החוף שלה ויעוור אותה.
אני סבור שכאן ישנו תפקיד חשוב ששמור למערך מטוסי הקרב של איראן: ל-F14 יש מכ"מ שיכול לגלות ספינה מ-160 ק"מ ולעקוב בו זמנית אחר 24 מטרות, וגם לקבל ולהעביר מידע. אם תריסר F14 טסים יחד ומתפקדים כמטריצת גלאים, יוכלו לכסות את כל שטח המפרץ הפרסי ויהיו הרבה יותר קשים לחיסול מכל סנסור קרקעי.
תצורת ההפעלה הזו נשענת על ההיסטוריה האיראנית: ב-4 באפריל 1981 יצא חיל האוויר האיראני לתקיפה בעומק שטח עיראק, טיסה של 3,500 ק"מ הלוך ושוב; כוח התקיפה העיקרי הורכב מרביעיות פאנטומים, כשמטוסי F14 תפקדו כמסך גילוי שאיתר המראות וסיורים עיראקיים בעודו מדווח למרכז שליטה מוטס. כך שלאויב יש פה גם יכולת, וגם ניסיון.
אם אכן יופעלו טייסות היירוט בתור סנסורים ניידים בתרחיש של מתקפה בינלאומית נרחבת, יוכלו להמשיך לספק מידע מטרות וישאירו לאיראן מנוף לחץ חיוני על הקואליציה התוקפת וזה, לראייתי, תפקיד יותר חשוב מלהפסיד לטייסים שלנו בקרבות אוויר.
איך אפשר לדעת מה נכון? היכן יושבת האמת? מוקדם מכדי לקבוע; נותרו לא מעט פרטים ממבצע "עם כלביא" שעודם מסווגים וכמובן שאיראן עצמה לא משחררת מידע. אך עצם העובדה שחיל האוויר שלה לא המריא להגן על שמי ארצו מצביעה על כך שזו לא משימתו העיקרית, או לפחות לא בנסיבות של מתקפה ישראלית.
נקווה שלא יידלקו מחדש מלחמות המפרץ, איתנו או בלעדינו, ושאת מטוסי האויב נמשיך לפגוש כפי שפגשנו עד עכשיו - בכוונות כשהם חונים על הקרקע, וטוב מכך: בסיפורי מורשת קרב. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
