ההייטק שוב שובר שיאים, אבל האם הפעם למד מהטעויות?
שיאי הגיוסים החדשים מצביעים על חזרת האמון בשוק, אבל גם מזכירים עד כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי של ההייטק הישראלי. בין אופוריה לאחריות, אולי זה הרגע לעצור ולבחור מסלול צמיחה אחר
בחודשים האחרונים ההייטק הישראלי מתמלא שוב באופטימיות. סבבי סיד של עשרות מיליוני דולרים נחתמים במהירות, קרנות הון סיכון מציעות סכומים שלא נראו כאן זה זמן רב, וחברות צעירות צצות בקצב שלא נראה מאז ימי הבועה. נדמה שהשוק חוזר לחיים, שיש שוב תחושת מסוגלות ותקווה חדשה. אבל לצד ההתלהבות הזו עולה גם שאלה פשוטה אך מהותית, האם אנחנו שוב ממהרים לגייס לפני שבנינו בסיס אמיתי.
רק לפני רגע ראינו מה קורה כשהכסף זורם בלי גבולות. השוק בער, הגיוסים נסגרו בשניות, והתחושה הייתה שכל מי שמחזיק רעיון יכול להפוך בן לילה לחברה מתוקצבת היטב. אבל הכסף הגדול שינה את חוקי המשחק. במקום לחפש שוק אמיתי ומודל עסקי ברור, חברות רבות מצאו את עצמן מתחרות על מהירות, על גודל הצוות ועל הסכום שגייסו. ההצלחה נמדדה בגובה הצ׳ק ולא בעומק הערך. תוך זמן קצר הגאות התחלפה בגל של סגירות, קיצוצים והחזרים למשקיעים. לא כי האנשים לא היו טובים או הרעיונות לא היו מבטיחים, אלא כי הכסף הגיע לפני הזמן הנכון והפך ממנוע לצמיחה למעמסה שמגבילה חופש תנועה ויכולת לחשוב לטווח ארוך.
מתוך אותו ניסיון מר אפשר לזהות דרך אחרת. חברות שבוחרות לצמוח מבפנים, בלי הון חיצוני בשלבים הראשונים, מתמודדות עם המציאות כפי שהיא. הן נאלצות ללמוד מהר, לחדד את הערך שלהן ולבנות תרבות עסקית של אחריות ומשמעת. כשאין כסף עודף, כל שקל נספר וכל החלטה נבחנת. זו אולי דרך פחות נוצצת, אבל היא מייצרת חברות יציבות וגמישות יותר, כאלה שמתרכזות בלקוחות ולא במשקיעים, ובונות ערך אמיתי לפני שהן רודפות אחר שווי.
גישה כזו יוצרת חיבור הדוק בין החברה לבין השוק שבו היא פועלת. בלי כרית ביטחון של משקיעים, אין מקום לניחושים או לפיתוחים מיותרים. כל החלטה נבחנת על פי תגובת הלקוחות, וכל טעות כואבת בכיס. מתוך המציאות הזו נולדת הבנה ברורה יותר של מה שעובד ומה שלא. גם הצוותים לומדים להתייעל, לשתף פעולה בצורה מדויקת יותר וליצור פתרונות אמיתיים במקום רעיונות יפים.
מעבר לדיוק העסקי, יש כאן גם יתרון של שליטה. חברה שלא תלויה בגורמים חיצוניים שומרת על חופש מחשבה וחופש החלטה. אין לוחות זמנים מלאכותיים, אין לחץ לעמוד בתחזיות שמישהו אחר קבע. כשאין מי שמכתיב מבחוץ, נוצרת אפשרות לפעול מתוך שיקול דעת ולא מתוך פחד לפספס את הרבעון הבא. העצמאות הזו אינה רק ערך ניהולי אלא גם נכס אסטרטגי, כי בזמן משבר היא מאפשרת תמרון, גמישות ויכולת לשרוד לאורך זמן.
עם זאת, לא כל חברה יכולה לבחור בדרך הזו. יש תחומים שבהם דרוש הון גדול כבר מהיום הראשון, פיתוח תשתיות, חומרה או טכנולוגיות עמוקות כמו בינה מלאכותית. במקרים כאלה גיוס חיצוני אינו טעות אלא צורך אמיתי. אבל גם אז אפשר לאמץ את רוח הבוטסטרפ, לפעול בזהירות, לשמור על שקיפות ולזכור שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה. השאלה איננה אם לגייס אלא איך לגייס, ובאיזו מידה לשמור על אותה תודעה עצמאית שמבדילה בין צמיחה אחראית לבין מרדף אחרי הון.
בסופו של דבר, ההבדל בין שתי הדרכים אינו טמון רק במבנה הפיננסי אלא בגישה לעשייה. חברה שבוחרת לגדול מתוך אחריות ולא מתוך אופוריה בונה לא רק מוצר טוב יותר אלא גם תרבות שמחזיקה מעמד. הכותרות על סכומי גיוס ימשיכו לבוא וללכת, אבל הערך האמיתי נמדד דווקא בשקט שבין הסיבובים, במקום שבו חברה מוכיחה שהיא יכולה לעמוד על הרגליים בזכות עצמה. אולי זה לא הסיפור הכי זוהר, אבל זה הסיפור שנשאר.
דניאל שניידר הוא מייסד ומנכ"ל AnyBiz
