הקברניט
כך צדים מהאוויר משגר טילים איראני לפני שהוא יורה ונעלם
ציד מטרות ניידות הוא אמנות מסוכנת ביותר, שנולדה במלחמת העולם השנייה ומאז רק הסתבכה; כיום מצליחים חילות אוויר לחסל טנקים, משגרי נ"מ ומטרות זריזות אחרות באמצעות שיטות שנהוגות בטבע - בידי כרישים, זוחלים וזאבים. איך זה נראה בשטח?
שלום, כאן הקברניט; ידעתם שבנק המטרות ברוב חילות האוויר בעולם מורכב מדברים שלא זזים? בסיסים ומפקדות, מחסני תחמושת וציוד, עמדות, שדות תעופה וכולי. אלו מטרות שאפשר לראות ולצלם מהאוויר ומהחלל, ללמוד אותן בשגרה, ובחירום לזרוק עליהן נשק מונחה לוויין - פצצה שהולכת על עיוור לנ"צ שנותנים לה, בלי לדעת אם יש שם מחנה או לונה פארק.
היום נכיר את החלק היותר מסובך של בנקי המטרות: מטרות ניידות, שאותן אי אפשר לבוא ולקטוף - וחייבים לצאת ולצוד. עבורן, נשק מונחה GPS פשוט לא רלוונטי, ועוד רגע תראו מה כן.
תקיפה אווירית של כלי רכב צבאיים נולדה כרעיון בימי מלחמת העולם הראשונה: התפקיד הראשון של מטוסים בה היה לאתר תנועות אויב מלמעלה, להבין כיצד מתקדמת הלחימה ולדווח למפקדים.
מהר מאוד ציפו הגנרלים שמי שמוצא כוחות אויב גם ימטיר עליהם עליהם מוות נפיץ, ולמה שלא יוכלו? המלחמה היתה סטטית מאוד: כוחות חפרו קווי הגנה אלה מול אלה ונתקעו בהם שנים. אבל דיוק ההפצצה האווירית היה איום ונורא, וכדי לקלוע עם פצצה שזורקים מעבר לדופן המטוס היה צריכים הצוותים להנמיך ולהאט - ורק הטובים ביותר היו מצליחים. זה, בעוד כל חי"רניק עירני עם מקלע היה יכול לחורר מטוס מתקרב; כך הופל למשל, הברון האדום האגדי.
אבל אופי המלחמות עמד להשתנות: האימוץ הנרחב של טנקים, ארטילריה נגררת במשאיות ואספקה מוצנחת הפכו את הקרבות להרבה יותר דינמיים - ומלחמת העולם השנייה כבר היתה כולה משחק של ציד מטרות ניידות; מי שיצליח לעצור את תגבורות היריב, ליירט את כוחות השריון שלו, ולנתק לו שיירות אספקה יהיה המנצח.
הראשונים שהשקיעו בציד ניידות היו הנאצים: מפציצי צלילה מדגם שטוקה נשלחו לחפש שיירות בצירים, ואז לעוט עליהן עם פצצות חודרות שריון.
15 צפייה בגלריה
מלחמה על גלגלים. דיביזיית השריון השביעית של גרמניה דורסת את צרפת
(צילום: historyonthenet)
הטייסים נדרשו למצוא לבד את השיירה, לזהות שמדובר באויב ולא בתגבורת ידידותית שהלכה לאיבוד, לצלול תחת אש, לתקוף ולברוח לפני שיבוא ויטרוף אותם מטוס יירוט. ואל תשכחו שאנחנו מדברים על תקיפה בלי חיישנים: הצוותים טסו רק זוג עיניים והרבה מזל. ולכן, השפעת ההתקפות היתה מאוד חלקית: תנועת הדרג הנייד השתבשה והתעכבה, אבל אחרי שנעלמו המטוסים המשיך הכוח בדרכו.
הרעיון של הנאצים היה נכון, אבל השיטה היתה פגומה: מרחק גדול בין בסיסי המטוסים וזירות הלחימה גרם לכך שלעיתים קרובות המודיעין שהגיע לא היה מעודכן, ואפילו אם הטנקים של היריב היו חייבים לעבור על גשר מסוים בדרכם לשדה הקרב - היה מאוד קשה לנחש מתי הם יעברו שם, ומתי לשלוח מטוסים.
בהמשך המלחמה נאלצו גם בעלות הברית להתמודד עם מטרות ניידות - למשל, רכבות אספקה, וכמובן כוחות השריון הגדולים של גרמניה.
הראשונים שעשו זאת בהצלחה היו הסובייטים: מטוסי איליושין IL2 שטורמוביק נשלחו לעצור טורי שריון ואף רשמו הישגים; בין השאר, משום שהשתמשו בנשק מצרר - פצצות קטנות שמתפזרות ממארז תחת הכנף, ומכסות רצועה של 70 על 15 מ'. אך דיוק החימוש עדיין לא עזר למטוס להגיע למקום הנכון בזמן הנכון.
הציד הפך אפילו מורכב יותר בהמשך המלחמה, ועם מחירים יותר כבדים: כשהחלו הנאצים לשגר טילים בליסטיים מדגם V2, הראשונים בעולם, נשלחו מפציצים לחפש אותם ונכשלו שוב ושוב. במקרה טראגי אחד בהולנד, קיבלו מפציצים נתוני מיקום שגויים, הפציצו שכונה בהאג והרגו יותר מחמש מאות אזרחים.
אנשי המודיעין גילו שלמרות שהטיל הבליסטי הורכב על רכב שיגור מאוד מסורבל ואיטי והגיע לנקודת הירי בליווי כוחות גדולים, עדיין היתה זו מטרה חמקמקה להפליא; הבריטים והאמריקאים מיפו אזורי שיגור אפשריים, חקרו צירים שמובילים אליהם, הפעילו מרגלים וניסו ללמוד על התנהגות המשגרים בשטח - אבל לא הצליחו להפציץ אף אחד. ישנו רק מקרה מתועד אחד בו כוח מפציצים הגיע מספיק קרוב - והספיק רק לראות את הטיל הבליסטי משתגר.
גם במקרה הזה הגישה של הציידים היתה נכונה, בעוד השיטה היתה מסורבלת ואיטית מדי, ופערים טכנולוגיים גדולים לא איפשרו להצמיד את המטרה הזריזה למטוסים שמחפשים אותה.
כפי שאנו יודעים, מאז שנות הארבעים למדו כל הצבאות בעולם שמה שנייד יותר, גם שורד יותר ולכן כל מערכת נשק מתוכננת לאפשר למי שמפעיל אותה זריזות וגמישות מקסימלית. ובימינו, ציד מטרות ניידות הפך לאפילו יותר קשה, כאוטי ומסוכן: קודם כל, לצד שיירות אספקה ורכבי קרב, נוספו לרשימה סוללות נ"מ ומכ"מים ניידים, רכבי פיקוד ולוחמה אלקטרונית, וגם קצינים בכירים שנוסעים בין עמדות ומפקדות.
בנוסף, דעו שכל מטרה ניידת כזאת מתנהגת לגמרי אחרת בשטח, בהתאם לדגם הספציפי שלה (משגר נ"מ HQ9B מדלג מהר יותר ממשגר S300), לפי השתייכות היחידה (יש כאלה שמיומנות יותר מאחרות בתנועה מהירה), המיקום הגיאוגרפי של הקרב (קל יותר להסתתר בעיר מאשר במדבר טרשי), והשלב במלחמה בו אנחנו יוצאים לצוד (אויב שברח לעמדות מאולתרות אחרי שהראשיות הופצצו עשוי להיות קשה יותר לאיתור).
אלמנט הזמן רגיש מאוד מסיבה נוספת: הציידים חייבים לקבל מודיעין סופר-מדויק, סופר-מהר, ולהבין את הצעדים הבאים של היריב, ולהגיב ממש תוך דקות. הרי משגר נ"מ שהלך לאיבוד עכשיו יסכן את מטוסי הגיחה הבאה, וטיל בליסטי שנעלם בחורמאבאד יכול להופיע, חס וחלילה, בפתח תקווה.
אז איך צדים מטרות ניידות בימינו? בשיטות של מי שהמציא את הציד: כמו שעושים בטבע. חשבתם פעם למשל, איך כריש מצליח למצוא דג? הרי שדה הציד שלו עצום, אוקיינוסים מכסים כ-71% מהפלנטה הזאת.
ובכן, כריש מסוגל לשמוע תנועה של דגים במים ממרחק של ק"מ וחצי, ולהבין מהו הכיוון הכללי אליהם. כשיתקרב, יוכל להריח את הדג ממרחק 500 מ', ויתקן מסלול לעברו. ממרחק של 100 מ' כבר ירגיש את תנועת הדג בגופו, ומ-20 מ' יראה את הארוחה.
הכריש הוא דוגמה חיה להיתוך סנסורים, וככה עובדים גם בקרב: מכ"מ זירתי מחפש סיגנל כללי, ומעביר את המיקום אל סנסורים יותר ויותר ממוקדים - עד שברור שמצאנו את מה שחיפשנו.
אבל התהליך הזה יכול לקחת זמן, למרות רשתות דאטה מהירות וריבוי חיישנים בשטח. איך מקצרים עניינים? עובדים כמו נחש ארסי: נחשים מסוגלים לחוש ריח של מכרסמים, ויודעים שחולדות ונברנים נוהגים ללכת בין המחילות שלהם ואיזורי חיפוש המזון בצירים קבועים.
מה עושה הנחש? מריח ציר, מתמקם עליו, ומחכה שהנברן יבוא. באותה צורה, אפשר למקם כטב"מים שיגהצו ציר או יסתובבו באיזורי עמדות שיגור מוכרות, ואז האויב יצטרך להחליט אם הוא מעדיף להישאר במסתור ולא להשפיע על הקרב, או לצאת ולהסתכן בחיסול.
אבל הציד לא יכול להיות ברור ומובן לטרף, ולכן משתמשים בהונאה טקטית. למשל, זאבים טלואים ירדפו אחרי צבי וינטשו את המרדף, כך שייראה כאילו התעייפו, ויתרו או בחרו בטרף אחר. הצבי לא יבין שתוך כדי מרדף, תיעלו אותו לאזור בו אורבת שאר הלהקה. ובאותה שיטה, אפשר לגרום לאויב לחשוב שבחרנו להתמקד בגזרה סמוכה, ושהוא נמצא בנקודה בטוחה בה אפשר לפעול - ואז ליפול למלכודת.
הבנתם את השיטה: שילוב סנסורים מהיר, למידה והכרה של דפוסי האויב בשטח, והרבה משחקי מוחות.
15 צפייה בגלריה
הוא חשב שהוא כבר יצא מזה. צבי במלכודת זאבים טלואים
(צילום: AfricanConservation CC BY-SA 4.0)
אז בואו נחזור לקוקפיט: בפתח דברי אמרתי שפצצות GPS לא תופסות פה, ולא מתאימות לציד מטרות ניידות; אילו אמצעי לחימה יעשו את העבודה? חימושים שיודעים מה הם מחפשים, ולא רק טסים אוטומטית לתוך נ"צ.
לדוגמה, כדי לחסל מכ"מ או מערך תקשורת נייד, משתמשים בטילים נגד קורנים שמזהים את שידורי המטרה, מתבייתים עליהם וטסים אל תוך האנטנה. נשק כזה יכול להרתיע את האויב משימוש בחלק מהמשדרים שלו, ולהגביל את עוצמת וזמני השידורים.
מטרות זריזות אפשר לצוד באמצעות נשק מונחה אופטית: טילים ופצצות בעלי מצלמה חכמה בחרטום, שיודעת למשל, לנעול על משגר טילים ולהשאיר אותו במרכז התמונה עד לפגיעה.
מטרות אחרות מותקפות באמצעות נשק מונחה לייזר, שטס לאן שמסמנים לו. בצורה זו, מטוס יכול להטיל פצצת לייזר ולהתרחק מזירת הפעולה או לעבור למטרה אחרת, בעוד כטב"מ קטן וחמקמק ישאיר את כתם הלייזר על האוטו של מפקד דיביזיית האויב.
כך ניתן לבצע ציד מטרות ניידות מהאוויר: שילוב של שיטות בנות מאות אלפי שנים, טכנולוגיה מתקדמת, ויצירתיות מודיעינית. זיכרו שהחוכמה לא שייכת בטאבו לאף אחד, וגם הטובים ביותר נכשלים לפעמים.
למשל, במלחמת המפרץ הראשונה שלחו האמריקאים והבריטים מפציצי קרב שוב ושוב לצוד משגרי סקאד במערב עיראק; 2,493 גיחות בוצעו שם, ואף משגר לא הושמד מהאוויר. גם דיווחים על פגיעה בהם התגלו לאחר המלחמה כטעות בזיהוי.
אבל הטובים ביותר גם לומדים מהטעויות שלהם, ומשתפרים במלחמת המוחות בין אויב שמנסה לשבור את הדפוסים שלו, והתוקף שמנסה לגלות ולצפות אותם. מסיבה זו, שיטות ציד המטרות הניידות הן מהסודות הכמוסים ביותר של כל חיל אוויר, ומקפידים לשמור כמה טריקים בצד, כדי שהאויב יתקשה להיערך אליהם גם אחרי מלחמה ארוכה. שימרו על עצמכם, היו עירניים, וננצח.
