דעה
ההייטק חייב לבחור: ציונות אמונית או ישראל דמוקרטית
אחרי 7 באוקטובר, ישראל עומדת בצומת קיומי בין שתי דרכים: האחת מובילה לאוטוקרטיה ותהום, והשנייה לחברה דמוקרטית לוחמת. להייטק יש תפקיד מכריע בבחירה הזו - אם רק יפסיק להתחבא מהישראליות
שעון קיומה של מדינת ישראל עומד בדקות האחרונות של שעה היסטורית. מדינתנו עומדת על צומת קיומי ממנו יוצאות שתי דרכים: האחת מובילה לתהום, השנייה להמשך שגשוג המפעל הציוני.
אני כותב טור זה כאזרח ישראלי, כנצר ליהדות הגולה, וכחבר ותיק בקהיליית ההייטק הישראלי. שלוש זהויות שבכולן הייתי גאה ב-59 שנות חיי בישראל וב-45 שנות בנייה של ההייטק הישראלי. הייתי שמח להמשיך ולהתגאות בהן גם בעתיד.
אני כותב טור זה כי זמננו אוזל, כישראלים, כצאצאי יהדות הגולה, וכהייטקיסטים. אם כאומה לא נבחר את דרכנו מכאן ביחד נכון ומהר נמצא עצמנו במקרה הטוב חיים כיהודים אבל במדינה ערבית או בגולה, ובמקרה הרע נמצא עצמנו מתים בשפיכות דמים גדולה. בדרך אל התהום הזה נחווה אוטוקרטיה, דיכוי, פשיטת רגל מוסרית, וחרם עולמי. עד שנקרוס להיות מדינה מזרח תיכונית שנואה שאינה בת הגנה וסופה חתום.
הדרך השנייה מובילה לחברה לוחמת ליברלית דמוקרטית. להייטק יש תפקיד מכריע לא רק בהפעלת כובד משקלו בבחירת הדרך אלא מתוקף מהותו התרבותית בהתווייתה. אבל ראשית עלינו להבין כיצד ההייטק נוצר לצד הישראליות מתוך כור ההיתוך של הגירת יהדות הגולה. ומה באמת היחסים ביניהם היום.
אני הייתי שם כשההייטק החל. אי שם בסביבות 1980 בבית של עופר שם-טוב. את עופר די בטוח שאתם לא מכירים למרות שמגיע לו. הוא מראשוני ההייטק הישראלי. מממציאי ה-IP Telephony, שאם זה לא מרשים אתכם אז כל פגישת זום או שיחה בווטסאפ או סרט בנטפליקס הם ניני המצאתו. הוא גם היה מורי ורבי כשהיינו בני 14 ושותפי הראשון בהייטק לאחר מכן.
עופר ואני גרנו באותה שכונה, לא הכי טובה, של רמת גן. לא רחוק ממרכז העיר. היינו בני מהגרים. הוריו הגיעו מבוכרה ולא דיברו מילה עברית. הוריי הגיעו מהשואה של סטלין במזרח פולין בואכה סיביר וסחבו איתם משם קומפלקס פוסט טראומה קשה. הוריי שנאו את בן-גוריון, מפא"י וכל מה שהריח מישראל של דור המייסדים. האיש שלהם היה בגין, אותו העריצו באותה עוצמה ממש. נדמה לי שהם פשוט שנאו את הישראליות על כל דרישותיה הזרות, ובראשן מלחמת העד לה הטיפו המייסדים כמחיר קיומנו והסוציאליזם שנראה להם כתמורה מפוקפקת מאוד למחיר זה. שלא לדבר על החום הלבנטיני. והלחות.
מנחם בגין לעומת זאת היה ג’נטלמן פולני, וחלילן מהמלין לא קטן. אני זוכר שבשנת המהפך - 1977 , בכיכר אורדע שבמרכז העיר, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של עופר, עמדתי ושמעתי נאום בחירות שלו. מנופף בידיי ומריע לו. למעשה, אם אודה על האמת, עשיתי זאת למען הוריי שנשארו בבית כי התקהלויות המוניות עוררו בהם רתיעה. אני לא זוכר שהם ביקשו ממני להשתתף או להשתלהב, וגם לא בטוח שהייתי לגמרי מודע למניעיי. ועדיין.
שנות ילדותם של הוריי היו עבורם מקור לא אכזב של נוסטלגיה מנחמת. נדמה לי ששאיפתם בחיים הייתה לשוב בזמן ובמקום לגולת ילדותם, או למצער לייצר אותה מחדש בישראל - מדינה ככל המדינות. מדינה של שפע, תרבות קוסמופוליטית, רוגע קיומי וקידמה על כל גווניה, בפרט הטכנולוגיים. נדמה לי שבצורה כזאת או אחרת זו הייתה האווירה גם בביתו של עופר ובכל בתי המהגרים שבשכונתנו.
נדמה לי היום שהמסר הזה שגרם לי להשתלהב מהרטוריקה של בגין עבר בין הבתים. מוצפן בתחושת ההחמצה, הזעם, העלבון והגעגועים של הורינו. ובנפשות כל הילדים, כל אחד בדרכו, המסר היה נוכח, גם אם לא מפוענח - לשנות את פני המדינה, ובכך לרפא את כאבם, לנקום את נקמתם או למלא את משאלת ליבם של הורינו.
בכל בית אותו המסר הוצפן במפתח אחר. אני זוכר שכשהתחלתי לקרוא, הספר האהוב עליי היה ״מוטל בן פייסי החזן״, הרומן האחרון שכתב ולא סיים שלום עליכם. פעם איבדתי ספר מספריית בית-הספר וכנהוג אז הבאתי ספר במקום מהבית. ומכיוון שהרגשתי רע שאיבדתי ספר, הבאתי את מוטל. יונה הספרנית הסתכלה עליי ממש בזעם וסיננה - הספר הזה לא יעניין אף אחד. היה, היה על מה לנקום. את מה לשנות וממה לברוח.
אז ברחנו. את מוטל החלפתי במדע בדיוני. ב-1973 קראתי את כל מדף ספרי המדע בדיוני בספרייה העירונית. אמא שלי הביאה לי את ספר המדע הבדיוני הראשון לקרוא, פעם כששכבתי חולה בבית. זה היה קובץ סיפורים בשם מחר כפול תשע של איזק אסימוב. אחד הסיפורים טלטל אותי מסיבה לא ברורה. הוא נקרא “מקצוע, על חברה עתידנית בה בגיל 18 מוטבעים במוחם של כל נער ונערה כל הידע הדרוש למקצוע של חייהם ורק הגיבור נשלח לדרכו בלי הטבעה. לאחר עלילה סבוכה מתברר שהמעטים שלא הוטבעו מיועדים להמציא ולבנות טכנולוגיות חדשות. המילה סטראט-אפ לא הופיעה, אבל נוכחותה טילטלה אותי. הייתי בן שבע. עד היום אני חושב שיד נסתרת גרמה לאמא שלי לבחור דווקא בספר זה.
גם ההורים שלי מצאו מסלול בריחה. מלחמת ששת הימים הביאה איתה רווחה מסוימת, ובפעם הראשונה, באוקטובר 1973, הם נסעו לחו״ל לחופשה ונתקעו בארה״ב כשפרצה מלחמת יום כיפור. כשהצליחו למצוא טיסה, הם חזרו למדינה שונה לגמרי מזו שעזבו. הסמל המכונן למדינת המייסדים השנואה אותה יצאו לטיול בארה״ב הוא אולי ההספד של דיין ב-1956 על קברו של רועי רוטנברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון) בו מציב משה דיין תזה ברורה ונוקבת: קיומו של היישוב היהודי בארץ כרוך בעימות מתמיד עם שכניו הערבים, שנושאים בליבם את זכר הנכבה ואת תחושת העוול שנעשה להם.
סופו של סמל מכונן זה בניצחון במלחמת ששת הימים באוויר ביבשה ובאופן אלגנטי. כיבוש השטחים שבן גוריון רב עם הגנרלים שלו שלא נכבוש ב-1948 כי היה לו קצת יותר שכל מהם, והקמת אימפריית פופ-אפ בה משה דיין מוצא עצמו נאכל בידי הפרסונה שלו ובדרך כלל נהנה מזה מאוד. לעיתים גם בחברותא.
המדינה אליה חזרו הוריי איבדה אמון בדיין, בדור המייסדים ובמשנתם הביטחונית סוציאליסטית, וראה זה פלא אימצה את חלומות הוריי על מדינה נורמלית של שפע, ידע, רוגע וקידמה מערביים. זה לא לקח הרבה זמן לג׳נטלמן הפולני, בגין, לעלות לשלטון כשמאחוריו צועדים הוריי, אוחזים בשולי גלימתו, ובחלום של עתיד חדש.
שלוש שנים ועוד כמה מאות ספרי מדע בדיוני אחר כך פגשתי את עופר, ומיד הפכנו בלתי נפרדים. החדר שלו היה בגודל של ארון: ספה-מיטה אחת לאורכו, עליה הייתי משתרע וקורא קורט וונגוט כשהוא יושב בקצה החדר מול מסך טלוויזיה קטן ומתכנת את מחשב הסינקלייר שלו ומאזין לוולווט אנדרגראונד ומדבר איתי מהזיכרון על תוכנית הסרטים החודש בקולנוע פריז. והכל במקביל. לפעמים היינו מתחלפים והוא היה נותן לי לנהוג במחשב. אז הוא היה משתרע על הספה וקורא בספר עב כרס ביקורות על 1,000 תקליטי הרוק הטובים של כל הזמנים. מחפש משהו עם אדג’, משהו חדש לגמרי ושונה לגמרי שכמוהו עוד לא שמע. היינו חלק מחבורת שוליים כזאת - מחשבים, מוזיקה, ספרים, סרטים - הכל לא מישראל, הכל של העולם ושלנו. כי אנחנו קפסולה של גולה חדשה. קאונטר קלצ’ר למדינה.
את הפרויקט הראשון שקיבלנו עליו כסף החלטנו לחגוג בסמבוסק חומוס ועמבה בכיכר אורדע. בדרך לכיכר אמר לי עופר – איזה מזל שהם לא יודעים שהיינו עושים את זה גם בלי כסף. אחר כך דווקא עשינו עוד כסף ושכרנו דירה קרוב לקולנוע פריז שיהיה נוח. עופר היה כבר חייל ואני עתודאי, אבל עבדנו בבית במקביל על פרויקטים כדי לשלם שכר דירה. ואז הגעתי לצבא ל-8200, שנחשבת בטעות אצל רבים לנקודת ההתחלה של ההייטק הישראלי. עבורי, ועבור הדור שלי, חדרים כמו של עופר הם נקודת ההתחלה האמיתית של ההייטק הישראלי.
עופר כאמור המשיך להמציא את הטכנולוגיה שמניעה היום את זום ואת שיחות הווטסאפ ואז עבר לסן פרנסיסקו להרבה שנים והקשר בינינו נותק. נדמה לי שהוא עדיין חי היום בסיליקון ואלי. עופר ויתר על האפשרות לשנות את המדינה ופשוט חזר לגולה. אני מבין אותו. בסיליקון ואלי לא היינו קאונטר כלום. היינו בלב הקהילה הגדולה שלנו. יהודים, הודים, סינים – הייטקיסטים! אם לרפרר את בגין.
אני נשארתי רוב הזמן בישראל, אבל לא באמת. עשרות שנים בחרתי שלא להצביע בבחירות; כתבתי וקראתי כל היום באנגלית; עבדתי בחו"ל או עם אנשים מחו״ל; הנפקתי בחו״ל שתי חברות; ואפילו גרתי בחו״ל כמה שנים. המשכתי לחיות כאילו אני עדיין בחדר של עופר ברמת גן; כאילו אני עדיין חלק מחבורת השוליים שלנו - מחשבים, מוזיקה, ספרים, סרטים - הכל לא מישראל, הכל של העולם ושלי. עדיין בקפסולת גולה מתחדשת. עדיין קאונטר קלצ’ר למדינה.
אבל עברו 45 שנה, וקפסולת הקאונטר קלצ’ר שלנו הפכה לתעשיית ההייטק, הכוח המניע את הכלכלה הישראלית כולה. אבל בטבעה, כמוני, לא השתנתה כלל. זאת לדעתי גם הסיבה האמיתית והעמוקה לתחושת האנטגוניזם הלטנטי, לפעמים יותר, ולפעמים הרבה יותר מפחות, כלפיה בחברה הישראלית. זה לא רק הכסף הגדול והקנאה האנושית שתמיד שמחים לצאת בטנגו טוב, אלא העובדה שההייטק לא רק מנותק מהישראליות ושואב את אופיו מתרבות הגולה. יסוד קיומו האמיתי עוד מורגש בו. עדיין, במוצפן. כמתריס ממש כנגד הישראליות.
בזמן שאני השתהיתי כמה עשורים יותר מדי בחדרו של עופר, ישראל עברה תהליך שהוא ההיפך הגמור של שאיפות הוריי ומשאלתי למלאם. בואו נאמר זאת כך: תנועה כמו התנועה הציונית שתכל'ס מקימה בית על מגרש קטן, בשכונה ממש לא משהו, עם דייר בדמי מפתח שלא מוכן להתפנות, עם אפס כיווני אוויר, עם קבלן שמתעקש להביא עובדים זרים ולא מקצועיים מכל כנפות העולם, וכל זה בשביל אחוזי בנייה של עוד מדינת לאום במקסימום, צריכה כל מנגנון פסיכולוגי שבנמצא כדי למצוא כוחות להמשיך בבנייה.
חרדה קיומית לעם היהודי זאת התחלה טובה, אבל הבטחה לגאולה וקידוש המגרש, מה שזה לא אומר, הם בהחלט תוספת מרעננת ומבורכת. וכאן כידוע מגיע הרב קוק, שהוא לכשעצמו היה עוד ליברל בדעותיו, אבל בהגותו טמן את מלכודת הדבש כשהכתיר את גאולת הארץ כמטרת הציונות. ומכיוון שגאולה היא מילה פתוחה לפרשנות ומועדת לפורענות הטבע האנושי, תלמידיו ותלמידיהם לאורך השנים יצרו את מפלצת הציונות האמונית איתה אנו מתמודדים היום.
באיזשהו שלב הציונות האמונית יצרה כל כך הרבה רעש שהייתי חייב לעשות save במחשב, לעזוב את החדר של עופר ולרדת למטה לראות במה דברים אמורים. ואיך לומר, חשכו עיניי. בשלטון עומד אחד, ביבי נתניהו. עץ חלול שהציונות האמונית עושה בו כבשלה ומשיבה לו בתמורה בכס הכוח. ואת בצע כוחו הוא מפטם בסחר סם השקט לעם הכמה למדינה נורמלית.
הדרך הזאת הסתיימה בנחל עוז ב-7 באוקטובר, ממש איפה ששנות דור לפני כן נשא דיין את הספדו המפורסם על רועי רוטנברג. ״השקט של הבוקר סנוורנו, ולא ראינו את האורבים לנפשנו על קו התלם״, אם חצי לצטט את דיין. שקט שביקשנו לעצמנו, שקט שהתמכרנו אליו, שקט שדמיינו אותו, שקט שלא היה ולא נברא.
ביבי אמנם היה היצרן והדילר הראשי של החומר הממכר הזה, אבל למען האמת אל לנו להלין על סוחר הסמים. אנחנו בחרנו לצרוך אותם. גם מתנגדיו המובהקים ביותר של ביבי. ולכן האחריות לשבעה באוקטובר היא גם שלנו, ביחד, ולא רק של הסוחר שסיפק את צרכינו מבצע כוח.
אחרי שנגמלנו באחת מאשליית השקט, מדינתנו עומדת על צומת קיומי ממנו יוצאות שתי דרכים: האחת מובילה לתהום, השנייה להמשך שגשוג המפעל הציוני. מה יש לי כנציג מטעם עצמו של ההייטק הישראלי להציע ברגע זה? אומר את דעתי כאן:
ישראל צריכה לבחור בין הציונות האמונית הפגאנית ובין שילוב ציונות המייסדים עם תרבות ההייטק. הציונות האמונית תוביל אותנו במשיחיות שלה אל האוטוקרטיה, דיכוי האחר, פשיטת רגל מוסרית וחרם עולמי, ובסופו של דבר אל התהום. לאורך השנים ההייטק חטא בניתוקו התרבותי מהישראליות אבל שמר על ערכי יהדות הגולה המפוארים. ניסיתי להסביר כאן את הסיבות ההיסטוריות לכך.
אני מאמין שההייטק בשנים האחרונות מתבגר ומשתנה. על ההייטק לאחד כעת כוחות עם ציונות המייסדים ולהעמיד אלטרנטיבה חזקה לציונות האמונית כדי ליצור את הישראליות החדשה, וביחד להתוות את דרכינו קדימה. נכון, עלינו לבנות חברה לוחמת. דיין צדק בהספדו, נצטרך להמשיך ו״לשאת את שערי עזה על כתפינו״ בעתיד הנראה לעין, אבל חברה לוחמת אינה חייבת לאיין את האויב וללכד את השורות בפחד ואלימות. היא אינה חייבת לשים לנגד עיניה מטרה כמו גאולה, הפתוחה לפרשנות המנכסת אליה בסופו של חשבון את כל הרע בטבע האנושי. היא יכולה להיות חברה המושתתת על אחוות לוחמים. מהם ההבדלים בין גבר לאישה, דתי לחילוני, מזרחי לאשכנזי, כשאנחנו ביחד נלחמים על חיינו, כתף אל כתף.
זאת הייתה החברה היהודית בגולה. ערבות גורל הנרדפים הנלחמים על קיומם בסביבה עוינת. זאת תרבות הסטארט-אפ הנלחם לחיים או למוות על קיומו העוברי. זוהי חברה שוויונית המקבלת את האחר באחווה ואת הרודף בהבנה. או במילים אחרות, זוהי חברה ליברלית דמוקרטית לוחמת היונקת את כוחה מציונות המייסדים ומתרבות הגולה גם יחד.
זוהי הדרך קדימה שתאפשר את המשך שגשוג המפעל הציוני עד שיימצא לנו פתרון של שלום קבע. ולהייטק יש תפקיד מכריע לא רק בהפעלת כובד משקלו בבחירת הדרך הזו, אלא מתוקף מהותו התרבותית בהתווייתה. הגיע הזמן לאחד זהויות. הגיע הזמן להיות הייטקיסטים ישראלים ממשיכי דרכה של יהדות הגולה המפוארת – לוחמים ביחד, מנצחים ביחד, חיים ביחד.
שלמה קרמר הוא מייסד ומנכ"ל קאטו נטוורקס וממייסדי צ'ק פוינט ואימפרווה
