המסור של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי מאיים לחתוך את שכר הפוליטיקאים
נשיא ארגנטינה השיק תוכנית תקציבית הכוללת ייצוב הבנק המרכזי, רפורמות בשוק ההון ועצירת שכר לדרג הפוליטי במקרה של אי־עמידה ביעדי גירעון ואינפלציה. למתנגדים הוא אומר: "מי שעושה נזקים - משלם עליהם"
אחרי "המסור החשמלי" מגיע תור "האזיק הפיסקלי". בסוף השבוע האחרון נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי הטיל שוב פצצה עם השקת חבילת הרפורמות המוסדית הגדולה ביותר מאז נכנס לתפקיד.
היעד: מחיקת כל זכר לפופוליזם הכלכלי שהותיר ממשל קירשנר, ואשר הביא את אחת המדינות העשירות בעולם מבחינת משאבי טבע לסף קריסה כלכלית. הדרך: להפוך את האיזון התקציבי ממדיניות של ממשלת מיליי למגבלה קבועה שתחול על כל ממשלה שתבוא אחריה. העוגן: מספר קשה מאוד לעיכול — 12,819,532,788,614,400,000% — שיעור האינפלציה המצטבר בארגנטינה מאז הוקם הבנק המרכזי ב־1935. מיליי הוסיף נתון, 168,580%, האינפלציה המצטברת מאז ננטש חוק ההמרה (הצמדת הפזו לדולר) ב־2002. שני המספרים משרתים את אותה טענה: המוסד עצמו, ולא מקבלי ההחלטות בו, הוא הבעיה.
החבילה כוללת ארבע הצעות חוק: שינוי חוק הבנק המרכזי, השתת כלל פיסקלי קבוע שיכונה "אזיק פיסקלי" (Grillete Fiscal) וביצוע ליברליזציה של שוק ההון ורפורמה בשוק הביטוח. ארבע ההצעות קשורות זו בזו. כלומר, אם משביתים את מכונת ההדפסה של הבנק המרכזי ואת הברז של הממשלה (הגירעון), נדרש מקור מימון חלופי (שוק ההון), כמו בכל מדינה מודרנית. וזו אולי המטרה הלא מוצהרת. אחרי שייצב את הכלכלה, מיליי שואף להפוך אותה לעדכנית.
השראה מהממשל האמריקאי
כאשר צוללים אל פרטי הרפורמה בבנק המרכזי (BCRA), מבינים עד כמה התשתית המוסדית הארגנטינאית מפגרת אחרי המערב. בראש ובראשונה, המטרה היא לחזור למשטר מוניטרי עם יעד אחד בלבד — יציבות מחירים — במקום חמישה יעדים שנוספו על ידי קירשנר. שנית, נאסר מפורשות מימון המדינה על ידי הבנק המרכזי: לא ממשלה ולא מחוזות ועיריות, לרבות רכישת אג"ח ממשלתי בשוק הראשוני, כלומר, בעת ההנפקה עצמה. מיליי לא הרחיב לגבי האפשרות שה־BCRA יוכל לרכוש אג"ח בשוק המשני (לבנק, גוף מוסדי או משקיע פרטי). כמו כן, הדחת נגיד או חבר בוועדה המוניטרית תדרוש שני שלישים בשני בתי הקונגרס. המהלך מיועד למנוע את מה שכבר קרה במדינה: פיטורי נגידים כאשר סירבו לממן גירעונות או לשחרר את רזרבות המט"ח לצורכי מימון גירעונות. עיקרון נוסף של הרפורמה: רווחי תיק הנכסים של ה־BCRA מיועדים לפירעון חוב בלבד.
המנגנון החדשני, וזה שעורר סערה, הוא מודל האזיק הפיסקלי, שלפיו גירעון שנמשך כמה חודשים ברציפות יעניק לקונגרס פרק זמן קצר לתיקון. אם הקונגרס לא יעשה זאת, ייכנס לתוקף מנגנון השתקה — השראה מה־Shutdown של הממשל האמריקאי. עם זאת, מדובר במנגנון קשוח יותר מהאמריקאי, שיכלול הקפאת הוצאות חדשות, איסור על חתימת חוזים, עצירת גיוס עובדים והפסקת העברות דיסקרציוניות (כלומר, בכפוף למצב הכלכלי באותה עת) למחוזות. והסעיף שיצר את הכותרות: כל עוד נמשכת ההשבתה, הנשיא, סגנו, השרים, סגניהם, חברי הסנאט, חברי בית הנבחרים, המנכ"לים והסמנכ"לים של משרדים ממשלתיים — לא יקבלו שכר.
"לפוליטיקאים אין תמריץ לדאוג לכיסם של הארגנטינאים, כי הם אף פעם לא משלמים על הנזקים", הסביר מיליי. "משום כך, היוזמה הזו תגרום למי שמייצר את הנזקים, לשלם עבורם". מנגד, פנסיות, קצבאות ילדים, ביטוח לאומי (לרבות אבטלה), שירותי בריאות, ביטחון ושירות בתי הסוהר, הוחרגו (מייצגים כ־70% מההוצאה הממשלתית, באומדן ראשוני). החבילה כוללת גם שורה של רפורמות בשוק הביטוח ובשוק ההון (כמו אישור להנפקת אג"ח קונצרני).
אי אפשר להתעלם מהתזמון: קריסטלינה גיאורגייבה, מנכ"לית קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הנושה החיצוני הרשמי הגדול ביותר של ארגנטינה (חוב של כ־58 מיליארד מתוך 484 מיליארד דולר), סיימה את ביקורה הראשון במדינה יום לפני הכרזת החבילה. אין ראיה פומבית לכך שהקרן דרשה את האזיק, ובוודאי שלא את הפסקת שכר הפוליטיקאים, אבל החיבור ברור. יום לאחר ההכרזה כתבה גיאורגייבה, כי בנק מרכזי חזק ועצמאי ומסגרת קבועה של אחריות פיסקלית עשויים לסייע לממשלות עתידיות לשמר את הישגי הייצוב. האזיק הוא, אפוא, לא תכתיב של הקרן, אלא תרגום "מילייסטִי" לבעיה שהגדירה בין השאר ה־IMF: כיצד להפוך את האיזון הנוכחי למוסד המסוגל לשרוד חילופי שלטון.
מה שברור הוא, כי מיליי ניצל את הביקור כדי לשדר שהמהפכה שלו רק בחיתוליה. הנשיא, הרי, לא רק מנסה להוריד את האינפלציה או הגירעון. אלה הישגים שכבר כבש. הוא גם מנסה לקבע את התוצאה מעבר לכהונתו. יש כאן גם היפוך מרענן: הנשיא שנבחר בהבטחה לסגור את ה־BCRA ולעבור לדולריזציה, כותב עבורו עכשיו חוקה.
חוקים אפשר גם להפוך
אבל, התוכנית לא חפה מבעיות, הראשונה שבהן, האפשרות להפוך חוקים על פיהם. חוק ה־BCRA מ־2012 הוא חוק רגיל, וגם מיליי מציע חוק כזה. כלומר, תוכניתו שלפיה יידרשו שני שלישים להדחת נגיד, ניתנת לביטול ברוב פשוט. ארגנטינה כבר הוכיחה שהיא יודעת לפרק כל כלל שנבנה, מחוק ההמרה, דרך מדד המחירים הרשמי ועד חוק הבנק המרכזי עצמו.
הבעיה השנייה היא הפרטים הקטנים, ושם תמיד נמצא השטן. לא ברור על איזה גירעון מדובר: האם ראשוני (לא כולל חוב וריבית), כולל, בסיס מזומן, או אולי חודשי? מיליי גם לא כלל סעיף מילוט לתרחישים של מיתון או שעת חירום. הבעיה השלישית היא שלב הביצוע. כל ארבע ההצעות זקוקות לקונגרס שיפעל באותו לוח זמנים של חוק התקציב. כפי שהדגיש מיליי, "הקונגרס הוא בעל הברית הגדול של ההוצאה הציבורית", וממנו הוא מבקש שיקפיא לחבריו את המשכורת. יתרה מזו, ההעברות הדיסקרציוניות למחוזות, שאותן מבקש מיליי לבטל, הן בדיוק המשאב שמושלי המחוזות זקוקים לו למען שרידותם הפוליטית.
הנשיא חאבייר מיליי: לפוליטיקאים אין תמריץ לדאוג לכיס של הארגנטינאים, כי הם אף פעם לא משלמים על הנזקים. היוזמה הזו תגרום למי שמייצר את הנזקים, לשלם עבורם"
השורה התחתונה ברורה: הכיוון אסטרטגי, וההיגיון הכלכלי קוהרנטי. אם ארגנטינה מבקשת להפוך שוב לכלכלה מודרנית, היא זקוקה לבנק מרכזי עצמאי, לכללים פיסקליים אמינים ולשוק הון בעל יכולת מימון, שלא יתפקד כמכונת הדפסה. אבל הדרך לשם עוד רחוקה. המבחן האמיתי נמצא באותיות הקטנות — ספירת הקולות בקונגרס. מיליי כבר הוכיח שהוא ביצועיסט. השאלה הגדולה היא, האם האזיק שלו ישרוד רוב פופוליסטי שיבקש להסירו.
