לאן נעלמו כל הפחים ביפן - ואיך הרחובות בכל זאת נקיים?
פיגוע הטרור ברכבת התחתית של טוקיו ב־1995 הוביל להסרת פחי אשפה רבים מהמרחב הציבורי, אבל גם שלושה עשורים אחר כך הם לא חזרו. התוצאה: תיירים מסתובבים שעות עם בקבוקים ועטיפות ביד, בזמן שהיפנים פשוט התרגלו לקחת את הזבל הביתה - והרחובות נשארים נקיים להפליא
האוהדים היפנים כבשו את לב העולם במונדיאל האחרון כשצולמו פעם אחר פעם מנקים אחריהם את האצטדיונים. לא היה מדובר בתעלול יח"צני, אלא כמעט כמו כל דבר אחר בחיים - זה פשוט היה הרגל מהבית: גם ביפן הם נוהגים לאסוף אחריהם את הזבל, וזאת פשוט משום שאין כמעט פחים במרחב הציבורי.
התיירים הרבים שמגיעים לטוקיו ולשאר הערים הגדולות מגלים זאת בדרך הקשה, כשהם נאלצים להסתובב יום שלם עם כוס הקפה החד-פעמית ועטיפת הסנדוויץ' שקנו באחת מחנויות סבן אילבן. לא מדובר בחיבה יתרה לאריזות, אלא הם פשוט מתקשים למצוא לאן להשליך את הפסולת.
התופעה הזו תועדה באינספור סרטונים שהעלו תיירים לרשתות החברתיות בחיפוש אחר פח. בסקר שערך בשנה שעברה ארגון התיירות היפני (JNTO), 22% מהתיירים ציינו כי הקושי הלוגיסטי העיקרי שבו נתקלו בביקור היה שלא מצאו להיכן לזרוק את הזבל שלהם - מעל קשיי שפה וצפיפות יתר באטרקציות.
עם זאת, החלק המפתיע ביותר הוא לא שאין פחים, אלא העובדה שהרחובות נשארים נקיים גם בלעדיהם. לפי יושידה, זו התוצאה של מדיניות מכוונת. "במשך שנים השקיעו עיריות בקמפיינים נגד לכלוך, בחינוך הציבור, בניקוי הרחובות ובנקיטת צעדי תכנון סביבתיים. כל זה נועד להניא אנשים מלזרוק פסולת ברחוב".
הסיבה לכך נעוצה במידה רבה בנורמות החברתיות ביפן. אחת מהן היא meiwaku o kakenai – השאיפה להימנע מלהטריד אחרים או לגרום להם אי־נוחות. גם להרגלי היומיום יש השפעה: ביפן לא מקובל לאכול תוך כדי הליכה או נסיעה ברכבת, והדבר אף נחשב לא מנומס. כתוצאה מכך, אנשים מייצרים פחות פסולת כשהם נמצאים מחוץ לבית.
"יש פה שילוב של התפתחויות היסטוריות, תופעה כלכלית, אירועים פוליטיים וההשפעות שלהם על הדרך שבה אנשים החליטו לפעול", אמרה ל-BBC אייקו מרוקו סיניאוור, פרופסור להיסטוריה בוויליאמס קולג' במסצ'וסטס, שאף חיברה ספר בנושא.
לדבריה, יפן לא הייתה תמיד מדינה נטולת פחי אשפה ציבוריים. נקודת המפנה קרתה במרץ 1995, אז חברי הכת הדתית אום שינריקיו ריססו גז סארין בשלוש תחנות מטרו בטוקיו. ההתקפה גרמה למותם של 14 אנשים ולפציעתם של אלפים. כאמצעי זהירות לאחר האירוע ובניסיון למנוע פיגועי טרור אחרים, הרשויות סתמו או הסירו פחי אשפה ציבוריים.
אולם, עברו כבר שלושה עשורים והפחים עדיין לא חזרו לרחובות. הסיבות לכך קשורות בין היתר לענייני עלות ולשיקולים מעשיים. לפי איה יושידה מהמכון הלאומי של יפן לחקר הסביבה, בחלק מהרשויות העירוניות פעלו במכוון להפחתת מספר הפחים וזאת כדי לעודד אנשים לקחת הביתה את הזבל שלהם. "בקיוטו, למשל, מספר פחי האשפה ברחובות קוצץ ביותר מחצי מאז 2011 בגלל בעיות כמו השלכת פסולת ביתית לפחים והצטברות אשפה סביבם, שהגדילו את עלויות התחזוקה והניהול שלהם", הסבירה.
השילוב הזה של מדיניות, נורמות חברתיות והרגלים יומיומיים אמנם עובד היטב עבור התושבים המקומיים, אבל עבור התיירים, שמגיעים ליפן במספרים הולכים וגדלים, הוא יוצר לא מעט תסכול. בשנה שעברה ביקרו במדינה מספר שיא של יותר מ-42 מיליון תיירים זרים, שרבים מהם מבלים את רוב שעות היום מחוץ למלון ונאלצים להתמודד עם כמויות פסולת שלא ברור להם היכן להשליך.
"זה ממש מתסכל להסתובב יום שלם ברגל ברחבי טוקיו, לעשות איזה 20 אלף צעדים ולא למצוא ולו פח אשפה אחד לזרוק בו את העטיפה של הסנדוויץ'", אמר ל-CNN רובין ורבס מהונג קונג.
עם זאת, סיניאוור ציינה כי הפחים לא נעלמו לגמרי, פשוט צריך לדעת היכן למצוא אותם. בתחנות רכבת לרוב ניתן למצוא פחים שקופים לצד שערי הכניסה, כך שהצוות או מצלמות האבטחה יכולים לפקח עליהם. בנוסף לכך, החודש החלו בתחנת הרכבת שינג'וקו בטוקיו ביישום פתרון יפני למדי: רובוטים מנקים שמסתובבים ואוספים זבל.
אך עד שזה יהפוך לנורמה, נמשיך לשמוע תלונות כמו של התייר ורבס. "צריך להחזיק את העטיפות המלוכלכות ובקבוקים ריקים כל היום עד שחוזרים למלון. זה נהדר שהרחובות נקיים, אבל זה מעיק להחזיק את האשפה במשך יום שלם".
