מחברות קש ועד משרדי חלפנות: כך פועלת כלכלת הצללים של איראן
תוכניות ההתחמשות של איראן ופעילותה למימון טרור מתוחזקות מאז 2018 באמצעות רשת ענפה ומורכבת של חברות קש, בנקים ומשרדי חלפנות. מוקד הפעילות של הישויות הללו הוא במדינות עם פיקוח פיננסי רופף כמו טורקיה ואיחוד האמירויות. התוצאה: הכנסות הנפט זינקו לשיא של עשור והמקורבים לשלטון גורפים על הדרך הון לכיסם
מאז פרישתה של ארצות הברית מהסכם הגרעין ב־2018, עמלה איראן על פיתוחן של רשתות בינלאומיות מתוחכמות ומסועפות של מתווכים פיננסיים — הכוללות חברות קש, בנקים ומשרדי חלפנות — שאפשרו לה לעקוף את הסנקציות שהשיתו עליה מחדש ארצות הברית, האיחוד האירופי ומועצת הביטחון של האו"ם. עיקר פעילותן של הרשתות הללו היא במדינות שכנות ובמדינות אחרות שבהן הפיקוח הפיננסי רופף, דוגמת טורקיה ואיחוד האמירויות, וזאת תוך שיתוף פעולה מצד גורמים מקומיים. מקצת המקרים שנחשפו לאורך השנים מלמדים על יעילות השיטה, אך יותר מכל מלמדים על היקף התופעה שסייעה לשמר את השלטון, ובכלל זה תוכניות ההתחמשות ופעילותו למימון טרור.
מעצם טיבם של כספי הצללים, הערכת היקפם היא אתגר, שכן מדובר בכסף אפל שקשה לכמת. אולם, לנוכח הפער בין הקריסה הצפויה של הכלכלה האיראנית תחת סנקציות כבדות לבין הישרדותה בפועל, ניתן להסיק כי מוזרמים אליה במסלולים חלופיים עשרות מיליארדי דולרים. בנוסף, סכומים משמעותיים הולבנו על ידי האליטה המקורבת למשטר.
מידע שפורסם בעבר חשף, כי מקורבים לשלטון האייתולה ניצלו את רשת בנקאות הצללים למעשי שחיתות ולגניבה בשווי מיליארדי דולרים מאוצר המדינה. כלומר, ההון הבלתי רשמי איננו רק גדול בהיקפו, כי אם חורג מההון הרשמי הזמין לממשלה, זאת כאשר מביאים בחשבון שהוא פטור ממסים ומחולק בין מעטים.
על פי הערכות שונות, כשליש מהתוצר של איראן שהיקפו למעלה מ־400 מיליארד דולר בשנה, נע באפיקי כלכלת צללים והון שחור. רוב הכלכלה הזו מבוססת על יצוא נפט ומוצריו וכן תוצרים נלווים לתעשייה (פטרוכימיקלים) ומתכות. השווי השנתי של רשתות הצללים צמח מאז קריסת הסכם הגרעין בשנת 2018 בקצב מהיר. בשנים 2021־2019, חרף מסע "המקסימום לחץ" של ממשל טראמפ הראשון, יצוא הנפט נמשך, וב־2022, תוך ניצול השלכות המלחמה באוקראינה, איראן כבר התקרבה להכנסות הנפט שמהן נהנתה לפני תקופת הסנקציות. אף כי הסנקציות מנעו מאיראן גישה ישירה לכ־100 מיליארד דולר, כפי שארע בשנות יישום ההסכם בשנים 2015־2012, במבט לאחור אפשר לומר כי רוב הסכום הזה נמנע ממנה רק על הנייר. בפועל, טהרן מצאה נתיבים חלופיים להשיג חלק משמעותי מסכום זה, או שייצרה תמורות שוות ערך, כמו סחורות, זהב ומטבעות קריפטו.
כאמור, גם במהלך שנות הסנקציות הקשות, לאחר 2018 הצליחה איראן להמשיך ביצוא כמויות משמעותיות של נפט ומוצריו בדרכים עקיפות. למרות שהמדינה איננה מפרסמת נתונים רשמיים, מאחר שהיא נתונה למשטר סנקציות, לפי הערכות, הכנסות הנפט הבלתי רשמיות של איראן הגיעו לכ־54 מיליארד דולר בשנת 2022 ול־53 מיליארד ב־2023 — לא רחוק מרמתן לפני הסנקציות. בשנה שעברה כבר הגיע הנתון הזה לשיא של עשור — 67 מיליארד דולר.
סכומים אלה מבהירים שכלכלת הצללים גדולה דיה על מנת למלא תפקיד מפתח במימון משטר האייתולות וזרועותיו הצבאיות. לשם השוואה, הנכסים האיראניים המוקפאים רשמית בחו"ל הצטמצמו לכמה מיליארדי דולרים בודדים. כך למשל, איראן ביקשה לשחרר כ־7 מיליארד דולר שהוקפאו בדרום קוריאה (סכום שלבסוף התברר כ־6 מיליארד בלבד), ואלה הועברו לחשבונות מפוקחים בקטאר בספטמבר 2023. באירופה הוקפאו מאז 2018 נכסים איראניים מועטים יחסית, בעיקר חשבונות של הבנק המרכזי בשווי מיליארדי דולרים בודדים. ברוב מדינות אסיה המייבאות נפט איראני — כמו הודו, יפן וסין — הכספים לא הוקפאו אלא הועברו לחשבונות ייעודיים או שולמו בסחורות.
כדי לנהל את כלכלת הצללים פעלה איראן להקים מערכת פיננסית חשאית שהעבירה מדי שנה עשרות מיליארדי דולר דרך בנקים זרים, חברות קש וחשבונות בחו"ל, זאת בפיקוח חדר סליקה סודי בטהרן. לפי גורמי מודיעין אמריקאים, מערכת מפותלת זו מתפרסת גיאוגרפית על פני מדינות רבות. ממצאי משרד האוצר האמריקאי מיוני 2024 הראו כי רשת בנקאות הצללים כוללת לפחות 50 חברות ואנשים הפרושים בהונג קונג, איחוד האמירויות, איי מרשל, איראן וטורקיה. גם עיראק היוותה צומת משמעותי, כאשר בשנים האחרונות הוברחו דרכה דולרים במזומן לאיראן דרך חלפנים מקומיים, עד שארצות הברית התערבה והגבילה את גישת עיראק למטבע האמריקאי.
רשת בנקאות הצללים הפכה לעורק חיוני להעברת כספים עבור המשטר והיא מעשירה את אליטת השלטון ומעודדת שחיתות על חשבון העם
סין היא היעד המרכזי ליצוא הנפט האיראני — כ־80%־90% ממנו מגיעים אליה בשנים האחרונות — אך רווחי המכירות בסין אינם זורמים ישירות לטהרן, כי אם מתועלים אליה לרוב באמצעות חברות קש באמירויות ובהונג־קונג. טורקיה משמשת צינור למזומנים, זהב וסחורות. במקביל, האמירויות הפכה עם הזמן למוקד מוביל עבור חברות השייכות לקבוצת התעשייה הפטרוכימית האיראנית (PGPIC) למימוש מכירות במיליארדי דולרים בעזרת חלפנויות וחברות קש בדובאי.
מדינות נוספות שהיוו או מהוות עדיין חלק מרשת בנקאות הצללים של איראן הן סוריה (עד נפילת אסד), ונצואלה ולבנון (עד למלחמה האחרונה). רשתות צללים איראניות פרוסות גם באירופה, כאשר שם מדובר בעיקר בזליגה של חלקי חילוף וציוד דרך חברות במזרח אירופה.
רשתות הצללים האיראניות פועלות במגוון מודלים עסקיים מתוחכמים שנועדו להסתיר את עקבות הכסף ולהמשיך ולהזין את המסחר של איראן בעולם. אחד המודלים המרכזיים הוא הקמת חברות קש בינלאומיות המשמשות כמתווך נסתר. אותן חברות, הרשומות לעתים במקלטי מס, דוגמת האיים הקריביים, מלזיה, הונג קונג או איחוד האמירויות, אינן ישויות המייצרות פעילות אמיתית, כי אם קיימות בעיקר על הנייר, עם בעלים "שאולים" או מקומיים. גורמי משטר באיראן, בעיקר בנקים או גופים כמו חברות ראהבר — חברות חזית שהוקמו על ידי הבנק המרכזי בעיקר במטרה לעקוף סנקציות — הן שמנחות את הרשתות. בשלב הבא, שליחי המשטר במדינות השונות מגייסים סוכנים בחו"ל כדי להקים עבורם חברות קש ולפתוח חשבונות בנק נלווים. הסוכנים עשויים להיות איראנים תושבי חוץ, מתחזים לבעלי אזרחות זרה, או זרים בעלי אמון המשתפים פעולה.
כאשר חברה איראנית השרויה תחת סנקציות מעוניינת לייצא מוצר כמו נפט גולמי, מתנול או מתכות, חברת הקש בחו"ל מוכרת, כביכול, את המוצר לקונה זר, זאת לעתים תוך זיוף תעודות מקור או ערבוב הסחורה עם משלוחים ממקור מורשה. הכסף מהלקוח מוזרם לחשבון חברת הקש, לרוב במטבע קשה כמו דולר, יורו או יואן, ומשם מופנה דרך חשבונות קש נוספים עד שהוא מגיע למוטב איראני — לעתים במזומן באמצעות שליחים, אך בעיקר כנגד סחורה מיובאת. למעשה, אותה רשת משמשת גם ליבוא. ברגע שנצברו זיכויים בחשבון חברת הקש, הם משמשים כדי לשלם לספקים זרים של סחורה מותרת, שאיראן מעוניינת לייבא. כך למשל, רווחי נפט השמורים בדובאי יממנו רכישה של חיטה מרוסיה, תוך שימוש בחברת קש בדובאי כלקוח הרשמי. במקביל, הבנק המרכזי בטהרן מנהל מערכת רישום פנימית כדי לוודא שכל היצואנים והיבואנים מקבלים את חלקם. במקום דולר במזומן מקבל היצואן זיכוי בשווי מט"ח מקומי, כדי שיוכל לייבא מוצרים, וכולם מפוצים כאילו העסקה היתה רגילה. מודל זה גמיש, והוא מאפשר גלגול קרנות בין ענפים ומדינות במבנה דו שלבי, שמנתק את הקשר הישיר בין המוכר האיראני לקונה הזר.
ענפי הכלכלה העיקריים המשמשים כצינור לעסקאות הללו הם כאמור נפט וגז, התעשייה הפטרוכימית והמתכות — שהם ענפי היצוא העיקריים של איראן. סביבם נרקמו רשתות של סוחרי דלק, מתווכי ספנות ומפעלי כימיקלים בחו"ל. גם ענף הזהב והמתכות היקרות קיבל תפקיד מרכזי. איראן ניצלה את הזהב כתחליף לדולר, וגם כיום, מתווכי המשטר סוחרים בזהב, יהלומים ולעתים ביטקוין, כדי להעביר ערך מבלי לעבור בבנקים.
בשנים האחרונות נכנסו לתמונה מטבעות קריפטוגרפיים, לאחר שאיראן התירה כרייה של ביטקוין באופן רשמי מתוך כוונה להשתמש בו לתשלום על יבוא חומרי גלם. בעוד שקשה לתמוך בכלכלה בגודל בינוני כמו איראן רק בקריפטו, קיימים דיווחים לפיהם חברות איראניות מחליפות חלק מהכנסתן לביטקוין וממירות אותו בשווקים בינלאומיים ליואן סיני או לרנמינבי בהונג־קונג. זוהי דרך לעקוף מגבלות על מעבר לדולר — אם כי שוק הקריפטו התנודתי מגביל זאת.
עוד מודל הוא שימוש במערכות בנקאיות אלטרנטיביות. איראן, כמו גם יריבות אחרות של ארצות הברית, מנסות לפתח מנגנוני תשלום מחוץ למערכת ה־SWIFT המבוקרת. דוגמה אחת לכך היא פתיחת בנקים פרטיים במדינות שכנות. לאחר 2018 הקימה איראן, לעתים דרך אנשי קש מקומיים, בנקים קטנים בעיראק, ארמניה ואף באפגניסטן, שסייעו לבצע עסקאות איראניות תוך שהן מוצגות כעסקאות מקומיות במדינת הבנק. כמו כן, איראן חברה לניסיונות רוסיה להקים רשת תשלומים אזורית חלופית, ואימצה תשלום במטבעות לא־דולריים. במסגרת זו, עסקאות רבות מול הודו וטורקיה הוסבו ליורו, דרהם אמירותי, רופי ואפילו ברטר.
בתוך איראן עצמה משגשגת כלכלת דמדומים, הנשלטת בידי משמרות המהפכה וקרנות חצי־ממשלתיות, המטשטשת גבולות בין ציבורי לפרטי. חברות אלה משתמשות בקשרי חוץ דיפלומטיים ואזרחיים, כלומר, משמרות המהפכה מסתמכים על נציגויות דיפלומטיות להעברות, למשל, של משלוחי מזומן בתיקי דואר דיפלומטי. לחילופין הם נעזרים ברשת הסטודנטים והמהגרים האיראנים כמפעילים עסקיים. במודל זה, חברה לכאורה אזרחית באמירויות או בטורקיה — שבעליה איראנים אך אזרחותם זרה — משמשת כסוכן רכש עבור משרד ממשלתי איראני. כך רכשה איראן גם פריטים צבאיים רגישים תוך הסתרת זהות המזמין. דוגמה בולטת לכך היתה רשת בניהול איש העסקים האיראני עבדאללה עסכרזדה, שנחשפה ב־2017, כאשר חברת MKS שלו שפעלה באיחוד האמירויות הקימה חברות משנה כדי לקנות ציוד דו שימושי עבור תוכנית הטילים האיראנית.
מודל נכלולי נוסף הוא ניקוי זהויות בנקאיות, תהליך שבו בנקים ידידותיים לאיראן מסירים או משנים מידע מזהה במסגרת העברות SWIFT. דוגמה בולטת לכך היתה Future Bank הבחרייני, שפעל תחת בעלות איראנית־בחריינית למשך למעלה מעשור והסתיר תשלומים איראניים בשווי כ־7 מיליארד דולר. השיטה: הנחיית עובדיו להשמיט כל איזכור של בנקים איראניים בהודעות התשלום ולהימנע מניתובן דרך ניו יורק. שיטה זו משמשת את איראן, ככל הנראה, גם במקומות אחרים.
3 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. במהלך כהונתו הראשונה יצוא הנפט נמשך
(צילום Brendan SMIALOWSKI / AFP)
כלכלת הצללים מאפשרת למשטר לעקוף את העיצומים, אך גובה מחיר כבד מהציבור. בעוד מקורבי המשטר ובעלי הון נהנים מרווחי ההברחות, הציבור מתמודד עם יוקר מחיה, אינפלציה ושחיתות גואה. רשת בנקאות הצללים הפכה לעורק חיוני עבור המשטר והיא מעשירה את אליטת השלטון ומעודדת שחיתות על חשבון העם. חלק ניכר מההון השחור איננו נכנס לקופת המדינה, מה שמחריף את הפערים החברתיים. כספי נפט ותעשייה שזורמים לכיסי בעלי קשרים פוליטיים אינם משמשים לרווחת הציבור, ומחלחלים מעט מאוד לכלכלה הריאלית. מנגנוני חלוקת העושר מעוותים — ההכנסות הסמויות מזינות כלכלה מקבילה הנשלטת בידי משמרות המהפכה וגופים מקורבים, בעוד המגזר הרשמי סובל מתקציבים מצומצמים.
תופעת הלוואי הבולטת ביותר היא האינפלציה הגבוהה. כאשר חלק גדול מהפעילות הכלכלית מתנהל בערוצים לא רשמיים, יכולת הבנק המרכזי לשלוט בכמות הכסף ובשער המטבע נפגעת. עסקאות מט"ח ענקיות מתבצעות בחשאי, ושחיתויות בהיקפים של מיליארדים מייצרות גירעונות, ומכאן הדפסת כסף לכיסויים — מתכון להאצת האינפלציה.
יתרה מזאת, שוק שחור לדולרים, המתנהל בחסות גורמים כמשמרות המהפכה, פוגע בריאל המקומי. מטבע הדברים, השלטונות לא פעלו נגד התופעה, אלא הסתפקו במופעי ראווה. כך למשל, ב־2018 זינק שער הדולר בשוק החופשי בעקבות פרשיית חלפנות בלתי חוקית, דבר שהקפיץ את מחירי המזון והדלק. המשטר הוציא להורג כמה "ברוני מטבעות" באשמת ספסרות, אך אלה היו דגי רקק לעומת המנגנון הסודי הגדול. בפועל, בכירים במשטר האייתולות מנצלים את שליטתם ברשתות הצללים כדי לצבור עושר אישי, תוך שהם נהנים מחסינות פוליטית, בזמן שהאזרח הממוצע נאבק באבטלה ובשחיקת ההכנסה.
