הפסגה בין ארה"ב לסין הוכיחה: בעולם קיימות שתי מעצמות־על
בניגוד לסגנונו השחצני והכוחני, הנשיא טראמפ הגיע לבייג'ינג בגישה מחושבת ומכבדת והבהיר כי ארה"ב מכירה בגדולתה של סין. הפמליה האמריקאית שמנתה בין השאר את טים קוק, אלון מאסק, לארי פינק וראשי סיטיגרופ וגולדמן זאקס שיקפה את עומק התלות ההדדית הקיימת בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם
את הפגישה שנערכה השבוע בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לעמיתו הסיני שי ג'ינפינג עשויים היסטוריונים לסמן בעוד כמה עשרות שנים כרגע של מהפך: נקודת הזמן שבה המערכת הבינלאומית הפכה מעולם חד־קוטבי לדו־קוטבי. לא רק בגלל עסקת סחר כזו או אחרת, לא בגלל הורדות מכסים, ואפילו לא בגלל חוזה הענק לרכישה סינית של 200 מטוסי בואינג, המוערכת בעשרות מיליארדי דולרים. המהפך ארע בגלל סיבה עמוקה הרבה יותר: ההכרה ההדדית בקיומן של שתי מעצמות על.
מהותה של הפסגה השתקפה בסופו של דבר בשפה, בטון, בסמלים ובמסרים שהחליפו שני המנהיגים, ובמה שלא נאמר, כי אם נרמז. במשך עשרות שנים התייחסה ארצות הברית לסין כאל מעצמה בהתהוות. מדינת ענק חזקה, עם אוכלוסיה של 1.3 מיליארד איש, שעושרה גדל והולך — אבל כזו הפועלת עדיין בתוך הסדר הליברלי־אמריקאי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה.
גם כאשר סין הפכה למפעל של העולם, צברה יתרות מט"ח עצומות, בנתה את הצי הגדול בעולם, הקימה כמות בלתי נתפסת של תשתיות, הפכה למחזיקת האג"ח האמריקאיות הגדולה בעולם ולמעצמה טכנולוגית — בוושינגטון עדיין האמינו שבייג'ינג לא תגיע למעמד של מעצמת על. אבל המסר שיצא מבייג'ינג היה הפוך לחלוטין.
את האירוע כולו אפשר לסכם במשפט אחד, זה שבו שי אמר לטראמפ כי על המעצמות להימנע ממלכודת תוקידידס — אותה תיאוריה מפורסמת של המומחה ליחסים בינלאומיים גרהאם אליסון, המתאר את הסיכון הגובר של התפרצות מלחמה, ככל שהמעצמה העולה מתחזקת והמעצמה ההגמונית נחלשת. זו לא היתה הצהרת ידידות מצד שי, ובוודאי שלא דיבור פייסני. שי לא רק הזהיר מפני עימות מתקרב, כי אם הניח על השולחן הנחת יסוד גיאו־פוליטית דרמטית: ארצות הברית היא המעצמה הוותיקה והנחלשת, סין היא המעצמה העולה, הן יריבות, ולפיכך העולם כבר איננו חד־קוטבי. זהו רגע של הכרזה רשמית מצד בייג'ינג: ישנן שתי מעצמות־על שוות ערך. והשאלה המרכזית של המאה ה־21 היא, האם המעצמה הוותיקה יודעת לקבל את עלייתה של החדשה, בלי להיגרר למלחמה.
תגובת טראמפ היתה מעניינת לא פחות. במקום הסגנון השחצני, המתעמת, הכוחני ולעיתים המשפיל שמאפיין אותו בדרך כלל במפגשיו עם מנהיגים, הנשיא הגיע לבייג'ינג בגישה הפוכה: צנועה, מחושבת, מכבדת. הוא שיבח את שי, הגדיר אותו "חבר" ו"מנהיג דגול", והבהיר כי ארצות הברית מכירה בחשיבותה המרכזית ובגדולתה של סין. בעוד מנהיגים נוהגים "לעלות לרגל" לוושינגטון, הפעם טראמפ עלה לרגל לבייג'ינג.
תלות הדדית: מפגן עוצמה של ארה"ב
הפמליה שנחתה עם טראמפ בבייג'ינג מסמלת ככל הנראה באופן הבולט ביותר את עומק התלות ההדדית בין שתי הכלכלות וגם את ההכרה של טראמפ בכוחה של סין. זו לא היתה רק משלחת מדינית שבה נכחו בכירי השרים, כי אם מפגן של הקפיטליזם האמריקאי. סביב טראמפ התייצבו ראשי מרכזי הכוח של הכלכלה העולמית. אלה מנו, בין השאר, את מנכ"ל אנבידיה ג'נסן הואנג, מייסד טסלה ו־SpaceX אילון מאסק (למרות העויינות בינו לבין טראמפ), מנכ"ל אפל טים קוק, ראשי סיטיגרופ וגולדמן זאקס, יו"ר בלאקרוק לארי פינק, יו"ר בלקסטון סטיבן שוורצמן, ראשי ויזה ומאסטרקארד, מנכ"ל קוואלקום, בכירים ממטא, ראשי GE Aerospace ובואינג, ועוד שורה ארוכה של מנהלי תאגידי על. כפי שהדגיש טראמפ בפני מארחו: לא הגיעו לבייג'ינג מספרי 2, כי אם "רק הראשים".
הרשימה הזו סיפרה את הסיפור האמיתי של הפסגה. למרות השיח על Decoupling, מלחמה כלכלית וניתוק שרשראות אספקה, אמריקה התאגידית תלויה עדיין בסין. אין כל סימן או איתות, גם לא הזעיר ביותר, לגירושין כלכליים — האנשים הללו לא היו טסים לבייג'ינג רק כדי לחייך למצלמות לצד שי.
המערכת הביטחונית האמריקאית רואה בסין איום אסטרטגי. הפנטגון מדבר על מדיניות הבלימה (Containment), על מרוץ חימוש טכנולוגי ועל הצורך לצמצם תלות. אבל עולם העסקים האמריקאי עדיין רואה בסין שוק עצום, בסיס ייצור קריטי, מקור לרווחים ונדבך מרכזי של הכלכלה הגלובלית. הפמליה של טראמפ המחישה, שהעולם לא באמת נמצא במצב של מלחמה קרה קלאסית כפי שהכרנו אחרי מלחמת העולם השניה, בין ארצות הברית לברית המועצות. שם כמעט לא היתה קיימת תלות כלכלית הדדית. כאן המצב הפוך, וכאן גם טמון הפרדוקס: שתי מעצמות שמתחרות על הגמוניה עולמית אך אינן מסוגלות להתנתק זו מזו. זהו אולי גם המסר המרכזי של שי: המלכודת האמיתית איננה זו של תוקידידס, כי אם מלכודת התלות ההדדית.
העסקה של בואינג היא דוגמא מצוינת. הסיפור לא מצוי במספרים, כי אם בעצם העובדה שאחרי שנים של מלחמת סחר, החרמת שבבים אמריקאיים, מכסים הדדיים ומגבלות יצוא, סין חוזרת לרכוש מטוסים מתוצרת ארצות הברית. לא מדובר כאן באירוע של תעופה, כי אם במהלך אסטרטגי. שי שילם לטראמפ במטבע שתועיל לו בסקרים לקראת בחירות האמצע: יותר משרות בשוק התעסוקה האמריקאי בזכות הגדלת היצוא.
שליטה סינית: מלכודת היסודות הנדירים
סוגיה קריטית נוספת ביחסים בין הצדדים היא היסודות הנדירים (Rare Earths). סין מחזיקה ביותר משני שלישים מהכרייה העולמית של מינרלים אסטרטגיים ובכ־90% מקיבולת העיבוד שלהם. אלה החומרים שמהם נבנים שבבים, סוללות לרכבים חשמליים ומגנטים למערכות נשק מתקדמות. באמצע העשור הראשון של המאה ה־21 ההנחה היתה שמי ששולט בנפט שולט בעולם. כיום, ההנחה השתנתה. נפט איננו מספיק: מי ששולט במינרלים הנדירים, כלומר בייג'ינג, שולט בעולם החדש. ארצות הברית יכולה לעצב את השבב המתקדם בעולם, אבל היא לא יכולה להפעיל אותו ללא המינרלים שעוברים דרך נמלי שנגחאי ושנז'ן. הטכנולוגיה הפכה לאלמנט קריטי לעוצמה הכלכלית, ולפיכך הפוליטית, וחיונית לאינטרס הלאומי של שתי המעצמות.
המאבק הטכנולוגי הפך לליבת התחרות הגיאו־פוליטית, ושתי המעצמות נמצאות במירוץ ראש בראש, שרק יתגבר אחרי הפסגה. ארצות הברית מובילה עדיין ב־AI ובשבבים מתקדמים, אבל סין מחזיקה ביתרונות עצומים בתחומי הייצור, מינרלים נדירים, שרשראות אספקה והיקפי שוק, ולפי הואנג, גם במו"פ ומספר מדעני AI. זו כבר לא תחרות מסחרית שאפשר לפתור עם תוספת של 10% מכס, כי אם מאבק על שליטה במנועי הצמיחה של המאה ה־21.
אינטרסים לאומיים: המתיחות מול איראן וטייוואן
סוגייה נוספת שנידונה בפסגה היתה טייוואן. עבור שי, לא מדובר רק בסוגיה טריטוריאלית. לפי גורמים אמריקאיים, נשיא סין הזהיר בפגישה, כי הסוגיה הטייוואנית עלולה להוביל לעימות ישיר בין המעצמות, אם לא תנוהל בזהירות. טייוואן יושבת בדיוק בנקודת המפגש בין לאומיות סינית, כוח צבאי אמריקאי ותעשיית השבבים העולמית. אי קטן שהפך לנקודת החיכוך המרכזית של הסדר העולמי החדש. דווקא מסיבה זו, האווירה בפגישה היתה מעניינת כל כך. טראמפ ושי הם שני מנהיגי ריאל־פוליטיק מובהקים. הם אינם מאמינים ביחסים בינלאומיים המבוססים על ערכים אוניברסליים, כי אם בכוח, באינטרסים ובמאזן כוחות. בדיוק משום כך, הפגישה הזו היתה כל כך חשובה: שני המנהיגים מבינים, שעימות ישיר איננו משרת את האינטרס הלאומי של אף אחת מהמעצמות. סין זקוקה עדיין לשוק האמריקאי, לטכנולוגיה שלה וליציבות גלובלית. מנגד, ארצות הברית זקוקה עדיין לשרשראות האספקה הסיניות, למינרלים נדירים, לייצור הסיני וכמובן ליכולת של בייג'ינג לייצב חלקים במערכת הגלובלית.
בהקשר הזה, הסוגיה האיראנית — החיונית לאינטרס הישראלי — גם היא מאוד מייצגת. המנהיגים הגיעו להבנות על כך שאין לאפשר למשטר האייתוללות להחזיק בנשק גרעיני והתייחסו גם לחיוניות שבפתיחת מצר הורמוז. מנגד, סין לא תוותר על שיתוף פעולה כלכלי וצבאי עם איראן ולבטח לא תצטרף לסנקציות נגדה, וארצות הברית לא תפסיק למכור נשק לטייוואן וגם לא תשנה באופן מהותי את המדיניות שלה כלפי האי.
נדמה כי שתי המעצמות מבינות שהעימות ביניהן הוא בלתי נמנע ברמה האסטרטגית — אך עימות מוקדם מדי איננו משרת כרגע אף אחד מהצדדים, מה שהביא להשגת הסכמות סביב הורדת סף המתח במספר תחומים. ובכל זאת, קשה להגדיר את הפסגה כ־Détente (הפגת המתיחות) קלאסי: היא לא ננעלה עם חתימה על הסכמים גדולים או פריצות דרך, אלא בתחושה של הסכמה לאי־עימות, קניית זמן והימנעות מהידרדרות שתפגע בשתי המעצמות. אחרי קרוב לעשור ללא מפגש בין שני המנהיגים, הפסגה הסתיימה עם איתות להיווצרותו של סדר עולמי חדש — תלות כלכלית עצומה בין שתי מעצמות העל (ולא סוף הגלובליזציה), יריבות אסטרטגית עמוקה ומאבק מתמשך על עיצוב המאה ה־21, הנמצא עדיין בעיצומו.
