פרשנות
דיבידנד השלום: כך לבנון עשויה להרוויח מהסדר עם ישראל
הפסקת אש או הסדר יציב עם ישראל לא יפתרו את המשבר העמוק של לבנון, אך הם עשויים לשנות את התנאים הכלכליים: להוזיל את מחיר הסיכון, לשפר את הסיכוי למימון בינלאומי, להחזיר השקעות ותיירות ולאפשר לראשונה זה שנים להתחיל בתהליך של שיקום
עשרת ימי הפסקת האש שנכנסו לתוקפם בחצות שבין חמישי לשישי, בצירוף הודעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על רצונו לארח בבית הלבן את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ואת נשיא לבנון ג'וזף עאון, אינם שלום. גם מוקדם להציגם כתחילתו הוודאית של תהליך היסטורי. ובכל זאת, עבור לבנון, עצם הופעתו מחדש של אופק מדיני, אפילו מוגבל ושברירי, היא כבר התפתחות כלכלית משמעותית. מדינה שנמצאת זה שנים במשבר עמוק, ושמאז תחילת מרץ 2026 שוב שקועה בלחימה פעילה, אינה זקוקה בשלב הראשון להבטחות גדולות. היא זקוקה קודם כל להפחתת הסיכון. במובן הזה, הפסקת האש אינה רק אירוע מדיני או ביטחוני, היא גם מבחן לשאלה אם לבנון יכולה לחזור, אפילו בהדרגה, ממצב של כלכלת הישרדות למצב של כלכלה שניתן לחשוב בה מחדש על השקעות, אשראי, שיקום וצמיחה.
לבנון מגיעה לרגע הזה מנקודת פתיחה קשה במיוחד. גם לפני המלחמה הנוכחית, הכלכלה הלבנונית לא באמת יצאה מן הבור שנפער מאז 2019. נכון, בתחילת השנה אפשר היה לשמוע תחזיות זהירות יותר, ולפיהן אם הרפורמות יימשכו, אם יוזרם מימון שיקום ואם תישמר יציבות יחסית, המשק יוכל לרשום התאוששות מסוימת. אבל ההערכות הללו נשענו על הנחה בסיסית אחת - שהמערכת לא תידרדר שוב לעימות רחב. מרגע שהחזית עם חזבאללה התלקחה מחדש במרץ, ההנחה הזאת קרסה. המלחמה לא פגעה בכלכלה לבנונית בריאה שמעדה, אלא בכלכלה מוחלשת ממילא, עם בנקים שעדיין אינם מתפקדים כרגיל, עם שירותים ציבוריים רעועים, עם תשתיות מקרטעות ועם מדינה שמתקשה לממן אפילו את הפעילות השוטפת שלה בלי סיוע חיצוני.
המצב הזה ניכר כמעט בכל תחום. לבנון נשענת במידה רבה על שירותים, תיירות, העברות כספים של הפזורה והון נכנס. זו לא כלכלה תעשייתית גדולה שיכולה לספוג חודשים ארוכים של לחימה ולהישען על בסיס ייצור יציב. להפך. זו כלכלה שזקוקה לאמון. היא זקוקה לתנועה של אנשים, לכסף מן החוץ, לפעילות מסחרית נורמלית, לביקורי תיירים, לסטודנטים, לרופאים, לאנשי עסקים, לשכבת שירותים מתפקדת. כשהביטחון מתערער, הפגיעה בה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. התיירות מצטמצמת, הביטוח מתייקר, המימון הופך יקר יותר, הון מקומי בורח והמדינה עצמה מתייקרת מבחינת כל מי ששוקל להלוות לה, להשקיע בה או לפעול בה. לכן, הנזק של הסבב הנוכחי לא נמדד רק במה שנהרס פיזית אלא גם באופן שבו הוא דוחה שוב את הרגע שבו לבנון אמורה היתה להתחיל לשקם את עצמה. בשנה שעברה כבר הוערכו צורכי השיקום של מלחמת 2024 במיליארדי דולרים, והמספרים שנזרקים כעת לגבי הנזק מהסבב הנוכחי מצטרפים אליהם עוד לפני שהמימון הקודם באמת גויס.
במילים אחרות, לבנון אינה מתמודדת עם אירוע חד־פעמי אלא עם הצטברות של נזקים. כל סבב לחימה לא רק מוסיף הרס משלו, אלא גם מוחק חלק מן המאמצים לתקן את הסבב הקודם. זו הסיבה לכך שהדיון על הפסקת אש או על שלום אינו מופשט. הוא נוגע ישירות לשאלה אם לבנון תישאר לכודה במעגל של תיקון חלקי, הידרדרות מחודשת והזדקקות לעוד סיוע חירום.
כאן נכנס לתמונה ההיבט הפיננסי. בשבועות האחרונים ממשלת לבנון פועלת בכמה ערוצים במקביל: מצד אחד, היא מנסה לייצב את החזית ולהשיג מסגרת מדינית כלשהי; מצד שני, היא מחפשת בדחיפות מקורות מימון מהירים, בין השאר דרך הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כדי למנוע הידרדרות נוספת של השירותים הבסיסיים והמערכת התקציבית. זהו סימן ברור לכך שביירות אינה מדברת כרגע על צמיחה במובן הרגיל של המילה, אלא על בלימת הידרדרות. הפסקת אש, ובוודאי תהליך מדיני יציב יותר, לא יזרימו מיידית מיליארדים לקופת האוצר הלבנוני. אבל הם יכולים לשנות את ההקשר שבו נדונות בקשות הסיוע של המדינה. מבחינת מוסדות בינלאומיים, תורמים, בנקים לפיתוח ומשקיעים פרטיים, יש הבדל גדול בין מימון מדינה שנמצאת בדרך כמעט ודאית לסבב נוסף לבין מימון מדינה שמתחיל להיפתח בפניה חלון זמן של יציבות יחסית.
במובן הזה, הרווח הראשון של לבנון משלום עם ישראל, אם אכן יתפתח מסלול כזה, יהיה ירידה במחיר הסיכון. זה אולי נשמע טכני, אבל בפועל זה לב העניין. מחיר הסיכון משפיע על הריבית, על הביטוח, על הנכונות לממן פרויקטים, על היכולת לחדש פעילות תיירותית, על הנטייה של הון לבנוני להישאר במדינה ולא להמתין בחוץ, ועל השאלה אם בכלל יש טעם להתחיל בפרויקטי שיקום ארוכי טווח. כל עוד לבנון מתומחרת כמדינת חזית, קשה מאוד להפוך תרומות מזדמנות למהלך של התאוששות. אבל אם היא תתחיל להיות מתומחרת כמדינה שנכנסת לשלב שיקום, התמונה משתנה. לא מפני שהבעיות נפתרות, אלא מפני שנוצר לראשונה סיכוי לטפל בהן בתנאים סבירים יותר.
ההשלכה השנייה של שלום אפשרי נוגעת לשיקום עצמו. לבנון זקוקה להשקעות אדירות בתשתיות, בדיור, ברשתות חשמל, במים, בתחבורה, בבריאות ובחינוך. היום, גם אם יש נכונות מסוימת של גופים בינלאומיים לסייע, קיים ספק מובנה אם שווה לממן מערכות שעלולות להיפגע שוב בתוך חודשים. הסדר יציב יותר לא יפתור את פערי המימון, אבל יגדיל את הסיכוי שכסף כזה יגיע מלכתחילה. הוא גם יאפשר לתכנן מחדש, ולא רק לתקן.
זה נכון במיוחד בתחום החשמל, אולי הכשל המבני הבולט ביותר של לבנון. משקי בית ועסקים רבים עדיין חיים על בסיס שילוב של אספקה ציבורית חלקית, גנרטורים פרטיים ופתרונות מאולתרים. מצב כזה פוגע בפריון, מכביד על עסקים, מעלה את יוקר המחיה ומקשה על כל פעילות כלכלית נורמלית. שקט ביטחוני לא יפתור את המחסור בן לילה, אבל הוא כן יכול להחזיר לשולחן פרויקטים של ייצור, הולכה, אגירה ושיקום רשת, שהיום נראים מסוכנים מדי מבחינת מממנים.
גם בתחום האנרגיה הימית יש משמעות למסלול מדיני. לבנון עדיין רחוקה מהכנסות ודאיות מגז טבעי, ולא נכון לבנות על כך כפתרון מהיר למשבר. אבל עצם הפעילות של חברות אנרגיה בינלאומיות מול החוף הלבנוני מלמדת שהפוטנציאל קיים. ככל שהסיכון הגיאופוליטי במרחב הזה יפחת, גם האפשרות לממן, לבטח ולפתח פרויקטים ימיים תהפוך ממשית יותר. מבחינת מדינה כמו לבנון, שגם כל מקור מט"ח יציב חשוב לה, מדובר בפוטנציאל כלכלי שאין לזלזל בו, גם אם מימושו ידרוש שנים.
כל זה לא אומר ששלום עם ישראל יפתור את בעיות העומק של לבנון. הוא לא ישקם לבדו את המערכת הבנקאית, לא יכפה רפורמות על המגזר הציבורי, לא יעלים את השחיתות, לא יחזיר את האמון במוסדות בן לילה ולא יפתור את שאלת חזבאללה והאיזון הפנימי העדין בלבנון. לבנון עדיין תצטרך רפורמות כואבות, ניהול תקציבי הדוק יותר, טיפול בבנקים, שיפור בגביית מסים, הסדרה של שירותים ציבוריים ומאמץ ממשי להחזיר למדינה מידה כלשהי של תפקוד. בלי זה, גם שקט ביטחוני עלול להתבזבז.
2 צפייה בגלריה
פליטים חוזרים לבתיהם בדרום לבנון אחרי ההכרזה על הפסקת האש
(צילום: Louisa Gouliamaki/Reuters)
ומה ישראל יכולה להרוויח כלכלית מהתרחיש הזה? לבנון אינה שוק גדול במיוחד, והכלכלה שלה חלשה מכדי להפוך בתוך זמן קצר ליעד מסחרי מרכזי. לכן התועלת הישראלית העיקרית אינה נמצאת באפשרות של גידול מיידי ביצוא, אלא בהפחתת העלות הכלכלית של גבול הצפון. מלחמה ממושכת עם לבנון משמעה פגיעה ישירה ביישובי הצפון, בתיירות, בחקלאות, בנדל"ן, בהשקעות ובתחושת היציבות.
כל סבב כזה מייצר לישראל לא רק הוצאה ביטחונית אלא גם נזק אזרחי מתמשך. במובן הזה, שלום או הסדר יציב ישפרו לא רק את המצב הביטחוני אלא גם את סביבת הפעילות הכלכלית של אזור שלם.
בטווח ארוך יותר, ייתכן שגם ייפתחו תחומים מוגבלים של שיתוף פעולה אזרחי. לא מדובר בהכרח בתמונה רחבה של נורמליזציה מהירה, אלא יותר בתהליך איטי, פונקציונלי וזהיר. תשתיות, מים, בריאות, לוגיסטיקה, שירותים מקצועיים, ואולי בעתיד גם תיירות אזורית מצומצמת יותר, הם תחומים שבהם לשתי המדינות יש מה להציע. ישראל מביאה יכולות טכנולוגיות, ניסיון במערכות מים ואנרגיה ודינמיקה יזמית. לבנון, למרות מצבה הקשה, עדיין מחזיקה הון אנושי איכותי, מסורת של שירותים, רפואה, חינוך, תרבות ועסקים בינלאומיים דרך הפזורה שלה. אם ייווצר לאורך זמן בסיס יציב יותר, יכול להיות שבין שתי הכלכלות תתפתח שכבת אינטרסים מצומצמת אך ממשית. לא מהפכה אזורית, אלא נורמליזציה הדרגתית במקומות שבהם שני הצדדים יזהו תועלת.
