פרשנות
הפרדוקס של טראמפ: איך המאבק בגירעון המסחרי מסכן את כלכלת ארה"ב
הנשיא דוחף להחלשת הדולר ולהטלת מכסים כדי לצמצם את הגירעון המסחרי, אך מתעלם מהבעיה האמיתית - הגירעון התקציבי האדיר והחוב הממשלתי שהגיע ל-36 טריליון דולר
מעבר למכסים, אחד האמצעים המרכזיים שהנשיא טראמפ דוחף כדי לצמצם את הגירעון המסחרי שזינק בכ-60% לעומת 2016 (הקדנציה הראשונה שלו) הוא "דולר חלש". פיחות של המטבע האמריקאי מול שאר המטבעות של שותפות הסחר מוזיל את הייצוא האמריקאי דבר שמחזק את התחרותיות שלו, ועל הדרך, גם מייקר את היבוא. יחד עם הקטנת הגירעון המסחרי, הדבר אמור להגדיל את הייצור המקומי ולגרום למקומות עבודה "לחזור הביתה" בהתאם לסלוגן "אמריקה ראשונה".
מדובר בנרטיב שקל למכור לציבור – במיוחד למצביעים ממדינות תעשייתיות כמו מישיגן ואוהיו, שנפגעו מהגלובליזציה ומהמעבר לייצור זול בסין ובמקסיקו. אלא שכאשר מתייחסים למכלול היעדים המאקרו-כלכליים, כמו צמצום הגירעון המסחרי, החלשת הדולר והשארתו כמטבע רזרבה של העולם, מבינים כי טראמפ רוצה להרוג את כל הציפורים עם כדור אחד – אבל הוא יורה לעצמו ברגל. קל וחומר, כאשר מבינים שבבעיה האמיתית של כלכלת ארה"ב, הוא מסרב לטפל: הגירעונות הפיסקלים העצומים והחוב הענק שאלו כבר חוללו. את הבעיה האמיתית הוא מבקש לטאטא מתחת לשטיח, כי זה פחות נוח פוליטית.
הגדלת הגירעון הממשלתי (בעיקר דרך הטבות מס לעשירים) עם הניסיון להקטין את הגירעון המסחרי חושף בעצם מדיניות שגויה מבחינה כלכלית – אך גם צינית, מזיקה ופופוליסטי – שבסופו של דבר מסכנת את כלכלת ארה"ב ושל העולם כולו. טראמפ יגלה כי ללא טיפול במציאות הפיסקלית, מדיניות גירעונית שרק תגדיל את החוב שכבר הגיע ל-36 טריליון דולר, שום דבר לא יעזור והדולר ימשיך להיות חזק. יצירה פרמננטית של גירעונות עתק רק מגדילה את הצורך למקורות מימון של אותו גירעון - חלקם זרים: כרבע מהחוב הממשלתי מוחזק על ידי זרים. זאת, באמצעות אג"ח ממשלת ארה"ב. למרות הספקות לגבי הקיימות של החוב האמריקאי, האמון בכלכלה הגדולה בעולם עדיין קיים והמשקיעים עדיין רואים באג"ח ממשלת ארה"ב את חוף המבטחים. כל עוד זה קורה, הביקושים לדולר ממשיכים לגדול, דבר שמחולל תיסוף של המטבע האמריקאי. לא רק שהדולר עדיין חזק מאוד אלא שהוא עדיין מטבע הרזרבה של העולם ובפער עצום. לפי בדיקה של ה-IIF, איגוד המוסדות הפיננסים של העולם, עדיין 58.4% מהרזרבות בכל העולם הם בדולר, לעומת כ-25% ביורו (במקום השני). לכן, הלחץ על הגירעון המסחרי שמגיע מדולר חזק - עדיין עצום.
אז מי קבע שבין בחירה בגירעון תקציבי לגירעון מסחרי, הראשון עדיף על השני? מי שבאמת משלם את המכסים האלה אינם הסינים ולא המקסיקנים, אלא הצרכן האמריקאי – ובעיקר השכבות החלשות. זה עולה בכל הבדיקות של כל מכון מחקר עצמאי ומקצועי. כאשר משלבים את האפקט המשולב של הפטורים ממס יחד עם הטלת המכסים, עולה תמונה ברורה לפיה ההכנסה הפנויה של ארבעת החמישונים (שמונה העשירונים) הראשונים – קטנה. לעומת זאת, ההכנסה הפנויה של החמישון העליון (2 העשירונים הגבוהים) - תגדל. זה הגיוני: העניים צורכים יותר יחסית לעומת העשירים, וככל שאתה עשיר יותר, אתה משלם יותר מס כך הסיכוי להינות מ"הטבת מס" – גבוה יותר. הרי עניים לא מגיעים לסף המס. כלומר, מדיניות המכסים היא מדיניות רגרסיבית מובהקת. אך חמור מכך, ישנו קונצנזוס מקיר לקיר כי ההחלטה ללכת על מכסים גם תגרום לאינפלציה –שגם היא פוגעת בשכבות החלשות. זאת, בניגוד לחלופה של צמצום פיסקלי שמקטין את הביקושים ודווקא מרסן אינפלציה.
הנקודה השלישית ולא פחות חשובה היא שמדיניות פיסקלית מרסנת אך חכמה (שאינה כוללת הטבות מס רגרסיביות לעשירים, אלא דווקא לחלשים יותר) לאו דווקא תפגע בכלכלה, זאת בעוד שמדיניות המכסים צפויה בוודאות לחולל האטה כלכלית כפי שהוכח במחקרים שנעשו אחרי הסבב הראשון של המכסים של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו. מעבר לאפקט הממתן, מדיניות המכסים של טראמפ מוסיפה אי ודאות וחוסר יציבות, בעיקר גיאופוליטית. ההיסטוריה מלמדת שכל סבב של מלחמות סחר מחריף את המתיחות העולמית. מנגד, ריסון תקציבי מדוד שיקטין את החוב הממשלתי רק יגביר את היציבות של כלכלת ארה"ב ולפיכך של הכלכלה הגלובלית כולה.
אז מדוע הוא בוחר ללכת על החלופה הפחות עדיפה? התשובה היא שמדיניות המכסים פשוטה לתקשור, מלאה בסיסמאות, ומאפשרת לו להמשיך לפזר שיח של "הם לעומת אנחנו" - הבסיס הישן והמוכר של הפופוליסטים. מכסים הרבה יותר קל למכור לציבור. יש אויב ברור ("הזרים"), יש תחושת נקמה ("אמריקה תחזיר את המשרות") ויש תחושת שליטה. למרות שזו מדיניות שמזיקה לכלכלה, מסוכנת לעולם, לא שוויונית ובעיקר לא אפקטיבית אבל היא נראית טוב בטוויטר.
