פרשנות
האם הסכם מכה נכשל במבחן החות'י?
חמישה שבועות אחרי הקמת הברית בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן, מתקפות החות'ים על הממלכה מציבות אותה במבחן ראשון, כשהתגובות השונות חושפות כיצד כל מדינה מפרשת את מחויבותה; המבנה המעשי של הברית עשוי להתגלות לא בדמות שלושה צבאות שיוצאים בהכרח יחד למלחמה, אלא שלוש מדינות שמביאות יכולות שונות למערכת משותפת
חמישה שבועות אחרי שסעודיה, טורקיה ופקיסטן חתמו על הסכם מכה להגנה משותפת, החות'ים כבר מאלצים את שלוש המדינות להסביר על מה בדיוק הן חתמו.
התקפות על ערים בסעודיה, ניסיונות לפגוע בתשתיות אנרגיה והלחימה סביב באב אל־מנדב מספקים לברית החדשה כמעט תרחיש מבחן מושלם. אחת החברות מותקפת, נכסים אסטרטגיים נמצאים תחת איום והנזק הפוטנציאלי אינו נעצר בגבולות הממלכה - פגיעה משמעותית ביצוא הנפט או בתנועת הספנות באזור יכולה להתגלגל במהירות למחירי האנרגיה, הביטוח וההובלה בעולם.
ובכל זאת, עד כה לא הופיעו מטוסים טורקיים בשמי תימן ולא נשלחו כוחות פקיסטניים לחזית. במבט ראשון קל לראות בכך פער בין ההצהרה שלפיה "התקפה על אחת היא התקפה על כולן" לבין המציאות.
אלא שההתפתחויות האחרונות מצביעות על מבחן מעט אחר. פקיסטן כבר החלה לדבר בפומבי על הפעלת ההסכם, אך טורקיה עדיין נמנעת מכך. הפער אינו בהכרח סימן לכישלון הברית. הוא עשוי דווקא לחשוף כיצד שלוש המדינות מפרשות את המחויבות שנטלו על עצמן.
פקיסטן משנה את הטון
הסימן המובהק ביותר הגיע מאסלאמאבאד. לאחר שסעודיה הודיעה כי יירטה כטב"ם חות'י שהתקרב למרחב האווירי של מכה, אמר שר ההגנה הפקיסטני חוואג'ה מוחמד אסיף כי התנאים להפעלת ההסכם כבר נוצרו. כאשר שלמותה הטריטוריאלית של אחת משלוש המדינות נפגעת, אמר, ההסכם אמור להיכנס לפעולה. לדבריו, "אני חושב שהמצב הזה כבר הגיע".
זו שפה שונה מזו שנשמעה בפקיסטן רק שבוע קודם לכן. ב־10 בספטמבר הגדיר משרד החוץ באסלאמאבאד את הסכם מכה "הסכם מטרייה" והסביר כי עדיין נדרשים מנגנונים ומסגרות לפני שניתן יהיה לדבר על יישום מבצעי.
השבוע כבר נשמע מסר אחר. משרד החוץ הפקיסטני הדגיש כי המדינה מחויבת ליישום ההסכם, וכאשר נשאל כיצד תיראה העזרה הצבאית לסעודיה, הדובר הסתפק באמירה שפרטים הנוגעים למועד, לכוח וליעדים כפופים ל"חשאיות מבצעית".
עם זאת, גם באסלאמאבאד אין בינתיים סימן לכך שהמשמעות היא שליחת צבא לתימן. הדיון הפקיסטני מתמקד הרבה יותר במודיעין, הגנה אווירית, הגנת תשתיות, פעילות ימית ולוגיסטיקה.
יש לכך גם תקדים. ב־2015 סירב הפרלמנט הפקיסטני לשלוח כוחות למלחמה בתימן, אך במקביל התחייב להגן על סעודיה אם שלמותה הטריטוריאלית תעמוד בסכנה. אותה הבחנה חוזרת כעת, ולפיה הגנה על הממלכה אינה מחייבת בהכרח כניסה למלחמה בתוך תימן.
אנקרה זהירה יותר
טורקיה גינתה שוב ושוב את התקיפות החות'יות והביעה תמיכה בריבונות סעודיה ובביטחונה, אך גם לאחר האירוע האחרון ליד מכה היא לא הודיעה על הפעלת הסכם מכה. גם בשיח הטורקי מתחדדת ההבחנה בין סיוע בהגנת סעודיה לבין השתתפות במערכה נגד החות'ים. האפשרויות שמעלים פרשנים בטורקיה כוללות מערכות הגנה אווירית, מודיעין, התרעה מוקדמת וסיוע טכנולוגי. אם מכ"ם, מערכת יירוט או מודיעין טורקיים יסייעו להפיל כטב"ם לפני שהוא מגיע לינבוע או לריאד, אנקרה תוכל לקיים את מחויבותה לסעודיה בלי לפתוח חזית חדשה.
כאן עשוי להימצא המבנה המעשי של הברית - לא שלושה צבאות שיוצאים בהכרח יחד למלחמה, אלא שלוש מדינות שמביאות יכולות שונות למערכת משותפת. פקיסטן יכולה להוסיף עומק צבאי, כוח אדם וניסיון מבצעי. לטורקיה יש יתרון בטכנולוגיה צבאית, כטב"מים, אלקטרוניקה והגנה אווירית. סעודיה מביאה מימון, שוק רכש גדול, תשתיות ונכסים אסטרטגיים שהגנתם היא אינטרס של כל הצדדים.
המבחן הכלכלי האמיתי
כאן גם נמצא המבחן הכלכלי של הסכם מכה. הנכס שסעודיה צריכה להגן עליו הוא יכולתה להמשיך לייצא אנרגיה בזמן עימות. מתקני אראמקו, צינורות, מסופי יצוא, נמלים ומתקני אחסון הם חלק ממערכת שמעמדה של הממלכה בשוק הנפט העולמי נשען עליה.
צינור מזרח-מערב הסעודי ממחיש זאת היטב. הוא מחבר את אזור אבקייק במזרח לינבוע שעל הים האדום ויכול להעביר כ־5 מיליון חביות ביום ובתנאים מסוימים יותר. חשיבותו עולה כאשר מצר הורמוז מאוים, משום שהוא מאפשר להעביר נפט ממזרח הממלכה לים האדום בלי לעבור במצר.
אבל כעת גם הקצה המערבי של המערכת חשוף יותר. הפעילות החות'ית בים האדום ובאזור באב אל־מנדב הופכת את ינבוע, הנמלים, המכליות וצירי ההולכה לחלק ישיר ממפת האיומים.
לכן את הערך של הברית אפשר למדוד גם במונחים כלכליים ברורים. יירוט כטב"ם לפני שהוא פוגע במסוף נפט יכול למנוע השבתת יצוא, אובדן הכנסות, התייקרות ביטוח ועלייה בעלויות הספנות. התרעה מוקדמת והגנה טובה יותר על תשתיות יכולות לצמצם את פרמיית הסיכון שהשוק דורש מסעודיה ומהחברות הפועלות סביבה.
אם הסכם מכה יצליח לעשות זאת, יהיה לו ערך ממשי גם בלי מלחמה משותפת.
זו נקודה חשובה במיוחד בתקופה שבה כל פגיעה בתשתית אנרגיה במפרץ או בים האדום מתומחרת כמעט מיד. חברות ספנות משנות נתיבים, מבטחים מעלים תעריפים וסוחרי נפט מכניסים למחיר את האפשרות של שיבוש נוסף.
גם הזהירות של אנקרה ואסלאמאבאד קשורה לכך. שתיהן יבואניות אנרגיה גדולות. עלייה במחירי הנפט והגז מגדילה את חשבון היבוא של טורקיה, לוחצת על המטבע ומייקרת את הייצור. פקיסטן רגישה אפילו יותר למחירי דלק גבוהים בשל מצבה הפיסקלי ולחצי המט"ח. לכן לשתיהן יש אינטרס כפול - לחזק את ההגנה על סעודיה, אך למנוע מצב שבו הסיוע הופך למלחמה אזורית רחבה שתייקר עוד יותר את האנרגיה שהן עצמן קונות.
גם שוק הנשק על הפרק
להסכם יש גם ממד כלכלי ארוך טווח. בפגישה הראשונה של הוועדה המדינית־ביטחונית של הברית באיסטנבול כבר סוכם על שיתוף פעולה בתעשיות הביטחוניות, פיתוח טכנולוגיות וייצור משותף.
המשבר הנוכחי יכול להפוך את הסעיף הזה למעשי הרבה יותר מהר מכפי שתוכנן. האיומים שחושפות התקיפות החות'יות — כטב"מים, טילים, פגיעה בתשתיות ואיום ימי - הם בדיוק התחומים שבהם שלוש המדינות יכולות לבנות שוק משותף של מערכות הגנה, מכ"מים, טילים מיירטים, לוחמה אלקטרונית, שליטה ובקרה והגנת מתקנים.
מבחינת סעודיה, הדבר מתחבר ישירות למאמץ להעביר חלק גדול יותר מהוצאות הביטחון לייצור מקומי. מבחינת טורקיה ופקיסטן, מדובר בגישה לשוק רכש גדול ולהון סעודי
במובן הזה, המבחן הראשון של הסכם מכה עשוי להיות גם הזדמנות להאיץ את בניית התשתית הצבאית־תעשייתית שעליה הברית אמורה להישען.
אז האם ההסכם נכשל?
מוקדם לקבוע. המשבר החות'י כבר חושף מגבלה אחת: המשפט "התקפה על אחד היא התקפה על כולם" אינו יוצר מעצמו תגובה צבאית אחידה. כל אחת משלוש המדינות מפרשת את המחויבות בהתאם לאינטרסים, ליכולות ולסיכונים שלה.
אבל הוא גם מחדד את השאלה הנכונה יותר לגבי הסכם מכה, והיא האם הברית מסוגלת לייצר יכולת הגנה שאינה קיימת כאשר כל מדינה פועלת לבדה. האם פקיסטן תספק מודיעין ויכולות צבאיות בזמן שסעודיה מותקפת; האם טורקיה תעביר מערכות הגנה וטכנולוגיה; האם שלוש המדינות יוכלו להגן יחד על מתקני אנרגיה, נמלים ונתיבי סחר, והאם כל זה יצמצם את המחיר הכלכלי שההסלמה גובה מהממלכה.
אם כן, להסכם עשוי להיות משקל גם בלי חייל טורקי אחד על אדמת תימן. אם גם תחת מתקפות מתמשכות על סעודיה לא נראה מעבר מגינויים לשיתוף מודיעיני, הגנתי או טכנולוגי ממשי, אז יהיה קשה יותר לטעון שהסכם מכה הוא כבר ברית ביטחונית ולא בעיקר מסגרת פוליטית שעדיין מחכה לתוכן.
