רוצים תקומה בעוטף? תנו לתעשייה סיבה להישאר
מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל מדברת, בצדק, על תקומת העוטף. אבל אם בעוד חמש או עשר שנים יהיו בעוטף בתים חדשים וכבישים משוקמים, ולא יהיו בו די מקומות עבודה, השקעות ועסקים, לא נוכל לכנות זאת תקומה.
זו אינה הפעם הראשונה שהמדינה ניצבת מול אתגר כזה, וההיסטוריה שלנו לא תמיד מלמדת על אופטימיות. כי אנשים אינם חוזרים רק לבית. הם חוזרים לחיים. וחיים דורשים כלכלה.
החלטת נירלט להקים מחדש בניר עוז את המפעל שנשרף ב־7 באוקטובר ממחישה את הנקודה. בהנהלות נירלט ואינרום התקיימה תחושה ברורה שאסור להיכנע לטרור, ושהעתקת המפעל למקום אחר — גם אם ההיגיון הכלכלי הצרוף תומך בכך — משמעה בפועל כניעה. עם זאת, ככל שהחלטה כזו מעוררת השראה, אין זה ראוי שתישען על שיקול דעתה של חברה עסקית בודדת. כאן בדיוק אמורה להיכנס המדינה, ולא להשאיר את העניין לרוח ההתנדבות של מנהלים.
אי אפשר לבנות אסטרטגיה לאומית על החלטות של חברות בודדות. מדינה שמסתמכת על נכונותם של מנהלים פרטיים להתנדב אינה מנהלת מדיניות — היא מהמרת על מזל, וההימור הזה מסוכן מכדי שנשלים איתו.
אם מדינת ישראל רוצה שעוד חברות יבחרו בעוטף, עליה להפוך את ההשקעה בו לכדאית ולא רק ללגיטימית. נדרשת תוכנית לאומית ייעודית לעידוד התעשייה באזור, הכוללת מענקי השקעה והטבות מס נדיבים בהרבה מאלה הקיימים כיום באזורי פיתוח רגילים, ומעל לכול — ודאות ארוכת טווח. תמריץ התלוי במצב הרוח הפוליטי של הרגע אינו תמריץ, אלא הבטחה שאיש אינו באמת מתכנן על פיה.
אל לה למדינה להסתפק בתנאים שיאפשרו לתעשייה הקיימת בעוטף להישאר ולהתפתח, אלא עליה להציב כיעד אסטרטגי הבאה יזומה של חברות תעשייה נוספות לאזור.
תקומה אינה נמדדת רק במספר הבתים ששוקמו או במספר התושבים שחזרו, אלא גם במספר המפעלים החדשים שנפתחו, בהיקף ההשקעות שהגיעו לאזור ובמספר מקומות העבודה האיכותיים שנוצרו בו.
סוגיית כוח האדם ממחישה היטב את האתגר, וסביר שהיא זו שתכריע בסופו של דבר אם התוכנית תצליח או תיכשל. לכן תמריצים למפעלים בלבד אינם מספיקים; יש ליצור גם תמריצים לעובדים עצמם — תחבורה טובה ומהירה, הטבות כלכליות, פתרונות דיור ותנאים שיעודדו עובדים מקצועיים, מנהלים ומהנדסים לבחור לעבוד, ובהמשך גם לגור, באזור.
יש כבר בישראל דוגמה מוצלחת לדגם הזה, וכדאי ללמוד ממנה במקום להמציא את הגלגל מחדש: קריית גת, שהפכה מעיר שסבלה ממצוקה כלכלית לעיר משגשגת סביב מפעל אינטל. אין סיבה שהעוטף לא יהיה קריית גת הבאה, אם רק יינתנו לו אותם כלים.
וכאן נמצא מכפיל הכוח הכלכלי האמיתי של התעשייה. מפעל חדש הוא לא רק מבנה עם קווי ייצור; הוא מייצר סביבו אקוסיסטם שלם של פעילות — ספקים, קבלנים, שירותים, מסחר ותעסוקה עקיפה. תעשייה חזקה תהפוך למנוע שמחזיר לאזור לא רק עובדים, כי אם חיים מלאים ושלמים.
לכך יש גם משמעות לאומית רחבה בהרבה. אחרי 7 באוקטובר, השאלה אם חברות יבחרו להישאר, להשקיע ולהתרחב בסמוך לגבול חורגת מגבולות השאלה העסקית. כל מפעל שלא קם בעוטף בשל היעדר ודאות הוא ניצחון קטן לאויב.
לכן על המדינה להעביר למגזר העסקי מסר חד: מי שמשקיע בעוטף אינו נשאר לבד.
האופן שבו המדינה מתייחסת לחברה שכבר נפגעה — כמונו — הוא האות שכל חברה שהמדינה מנסה לשכנע לעבור לעוטף או לצפון בוחנת בקפידה. המדינה לא תצליח לשכנע איש לעבור לעוטף אם לא תראה שהיא עוגן לאלה שנפגעו עתה.
המגזר העסקי מוכן להיות שותף בתקומה, אך שותפות אינה יכולה להתבסס רק על ציונות ורצון טוב, ובוודאי שלא לאורך זמן. ציפייה מהמגזר העסקי להוכיח נאמנות מתמשכת למדינה, בלא שהמדינה תוכיח נאמנות דומה כלפיו, היא ציפייה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן.
המטרה אינה לשקם מחדש את העוטף של 6 באוקטובר. המטרה צריכה להיות שאפתנית יותר: להפוך את האזור למוקד של תעשייה ישראלית מתקדמת, תעסוקה איכותית וצמיחה. זו ההזדמנות, ולדעתי גם החובה, העומדת כעת לפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל.
עמרי לוטן הוא מנכ"ל נירלט
