שלומי שבן: "היה לי פרץ יצירתי. מאז זה לא חזר"
שלומי שבן עובד על מופע של שירי סרז' גינסבורג לאופרה הישראלית עם קרן אן. הוא קם ב־04:5 כדי לרוץ לפני שכל הבית מתעורר, מפחד משעמום ומנסה לתרגל אי־עשייה, ישן עם גרביים גם בקיץ, ומודה שהסולן של "נערות ריינס" סקסי
שלומי שבן
גיל:
49
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשוי, אב לנורי (11) ולוקא (7)
עיסוק:
זמר, מוזיקאי ופסנתרן. בין אלבומיו "עיר", "מגדל הפזמון" ו"תרגיל בהתעוררות". המנהל האמנותי של סדרת "השתקפויות" באופרה הישראלית במסגרתה יעלה המופע "קרן אן שרה סרז' גינסבורג" ב־29 ביוני בבית האופרה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בסטודיו שלי. לפני 11 שנים, כשנורי הבן הבכור שלי נולד, הבנתי שאם אני רוצה לשמור על איזושהי שגרת עבודה אני חייב למצוא חלל מחוץ לבית. מאז אני מגיע לסטודיו יום־יום, כמו למשרד".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אני קם בשעות הבוקר המאוד מוקדמות - 5:40, כדי להספיק לרוץ לפני שבני הבית מתעוררים. הקפה הראשון נשתה בעמידה ליד מכונת האספרסו בעיניים עצומות למחצה, אחריו מגיעות כוסות רבות בשלל מקומות ותצורות. אני לא מגביל את עצמי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"מן המתים הייתי מחזיר את נדיב אבידן ז"ל. הוא היה מוכר בתור כותב התשבצים המיתולוגי של 7 ימים, וכאחיו של דוד אבידן, אבל בשבילי הוא היה כמו אב שני. חבר נפש של הורי, שיבדלו לחיים ארוכים, שהיה מגיע אלינו מספר פעמים בשבוע. הוא היה מעין לארי דיוויד ישראלי, כעס על השטויות החשובות ביותר והבין את הגדולה שבקטנוניות מודעת. הוא ללא ספק הקדים את זמנו ברטוריקה הקומית שלו, והיה באופן כללי איש מקורי מאוד. אני חושב עליו לא מעט והייתי שמח לשבת איתו. לדעתי הוא לא אהב בירה והיה סולד מן הביטוי 'לשבת על בירה'".
על מה אתה עובד עכשיו?
"בסוף יוני תעלה הפקה מיוחדת שמרגשת אותי במיוחד. שנים שאני חולם להביא את אלבום המופת של סרז' גינסבורג 'מלודי נלסון' לבמה. קרן אן תגיע לארץ במיוחד ותיכנס לחליפה של סרז' גינסבורג, תזמורת הקאמרטה ירושלים המופלאה תנגן, מקהלת 'בת קול' תשיר. אספנו סופרגרופ אמיתי לצורך המאורע. זה קורה באופרה הישראלית, במסגרת סדרת הדגל 'השתקפויות'. נבצע את האלבום במלואו ואז נעבור למיטב של סרז' וקרן אן. אני מחכה לזה מאוד".
מה השריטה שלך?
"אני מבין מהשאלה שאת חושבת שיש לי אחת, או אחת מרכזית. אני אחשוף אחת מביכה במיוחד - אני לא יכול לסבול מגע של סדין על כף רגל חשופה, מה שאומר שאני תמיד, אבל תמיד, באופן גורף וכלל עונתי, ישן עם גרביים. זה נורא. אבל לי זה נעים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"שתי עצות קופצות לי לראש ובאופן מוזר שתיהן מפי אמהות של דיוות. שמעתי פעם את אמא של שר אומרת שמה שלא חשוב בעוד עשר שנים לא חשוב גם עכשיו. זה נשמע קצת טריוויאלי ומסובך ליישום, אבל לפעמים ברגעי משבר אני נזכר בזה ושואב מזה פרופורציה ונחמה. העצה השנייה מפי אמא של ריטה שגורסת שאם מישהו אומר לך 'לא', אתה צריך לקבל את הרמז ולשאול אותו שוב את אותה השאלה רק בניסוח מעט אחר. אני מניח שקיבלתי עצות טובות וחשובות יותר, אבל איכשהו השתיים האלו הסתברו כשימושיות ומועילות במיוחד".
איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?
"לקרוא מחשבות, ושלא יהיה אכפת לי כלל מה חושבים עלי".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"בכל מיני נסיבות, אבל מאוד משתדל שלא. כשזה מגיע למוזיקה אני לא מסוגל לשקר, אם מישהו מבקש את דעתי אני נאלץ להגיד את האמת. אני תמיד מנסה למצוא משהו חיובי, גם אני לא אוהב את סך הדברים. הכי כיף, כמובן, להתלהב באמת. כשזה קורה, אני מתנפל על זה ומרעיף מחמאות. אין דבר יותר מלהיב מביטוי של כישרון. כל ביטוי. זה מחזיר, כל פעם מחדש, איזושהי אמונה עקרונית בעתיד האנושות".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אני יודע שזה לא אמין בואכה קלישאה, אבל בחיי שיובל (שרף – מנ"ש) אשתי היא האדם הכי סקסי שאני מכיר. מהבנים אני רוצה לציין את רועי פרייליך מלהקת 'נערות ריינס'. אנחנו לא קרובים בשום צורה, אבל תמיד חשבתי שהוא גבר נאה במיוחד וזה הרגע להכיר בזה. אני מקווה שהוא קורא כלכליסט".
למה אתה מתגעגע?
"לפני ארבע שנים עבדתי עם הבמאית יעלי רונן על כתיבת מחזמר בברלין. היינו תחת לוח זמנים צפוף מאוד, ובתוכו חוויתי איזשהו פרץ יצירתי שהוליד כ־15 שירים באנגלית. מאז זה לא חזר. מאז אירועי 7 באוקטובר נכנסתי לאיזה מלכוד. לא יכולתי לכתוב על זה, ולא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר. אני עדיין מחפש את השביל הזה. גם ככותב, אבל גם פשוט כאזרח ישראלי. אני מתגעגע לתקופה שלפני האסון הזה. דברים היו מסובכים, אבל במבט לאחור - תמימים יותר".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"ממש איפה שאני עכשיו. אני עדיין חושב שתל אביב היא העיר הטובה בעולם, לפחות עבורי. אני מאוד אוהב את הדירה שאנחנו חיים בה, למרות שהיא שכורה. יש בה ספריית עץ מקורית משנות ה־60, בר משקאות, והיא צופה לגינה ירוקה. היא כמו קפסולת זמן של תור הזהב התל אביבי כפי שאני מדמיין אותו".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אחרי שאני יוצא מהמקלחת יש רגע אחד שאני נראה בו טוב, וכל שאר הזמן זה לא זה. הייתי רוצה להראות כאילו יצאתי מהמקלחת כל הזמן".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"הגעתי לגיל הבעייתי בו הרבה מההישגים נמדדים על דרך השלילה - אני לא מעשן, לא התגרשתי וכן הלאה. אני מניח שההישג הכי גדול שלי הוא למעשה ההישג של אמא שלי. אם היא לא היתה יושבת עלי חזק כפי שישבה לא הייתי נהיה מוזיקאי. בטח שלא פסנתרן".
מה מפחיד אותך?
"שיעמום או אולי ריק. קשה לי להיות במצב של אי־עשייה, ואני מתאמן על זה. גם בסיטואציות חברתיות אני מוצא את עצמי רודף אחרי איזושהי פעולה: לדבר, לשתות, לאכול, לזוז. הרבה פעמים אני צריך להאט את עצמי, להרפות את הגוף ולהזכיר לעצמי שאני לא חייב לעשות שום דבר. רק להקשיב".
מה עושה אותך מאושר?
"לקום מוקדם, לרוץ, לקרוא, לנגן, לעשות מדיטציה, לכתוב, או לפחות לנסות, כל יום. אין משהו אחר".
מה הכי חסר לך בחיים?
"השגרה הזאת, בדיוק. מכיוון שאני נע בין פרויקטים וכל אחד מהם מכתיב לוח זמנים מעט אחר, מאוד קשה לכונן שגרה אמיתית לאורך זמן. בדרך כלל כשזה כבר קורה, פורצת מלחמה".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"גם כשאני מתעצבן מאוד, אני יכול לרוב לנסות ולהביט בדברים מהצד השני. זה נכס שהולך ונשחק עם השנים".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"הומור עצמי. זאת באופן כללי תכונה או לפחות יכולת נעלה בעיני".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"זאת באמת רשימה אינסופית. אני חי דרך ובשביל אמנות. שירים, סרטים, ספרים, ציורים, מחול. כל אמן שמצא את האומץ לדבר בקול חדש השפיע עלי ושינה אותי. השבוע מת האמן הנפלא דיוויד הוקני. לפני כמה שנים ראיתי רטרוספקטיבה שלו, אני זוכר שהתרגשתי כל כך מהיכולת שלו לנוע עם שינויי הזמן ועדיין לשמור על הטון שלו".
אם לא היית מוזיקאי מה היית עושה?
הייתי עצוב יותר. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי. האפשרות לנתב את העצב, הפחד והכאב שכולנו חווים למקום יצירתי וסקרני הוא הצלה אמיתית. אני מברך ומגונן עליו יום־יום".
