דיוויד הוקני, מגדולי האמנים בעולם, הלך לעולמו בגיל 88
הצייר הבריטי שהעניק לאמנות המודרנית כמה מדימוייה המזוהים ביותר – ובראשם ציורי הבריכות הקליפורניות – המשיך לחדש וליצור במשך יותר משבעה עשורים. ב-2018 נמכרה אחת מיצירותיו ב-90.3 מיליון דולר, אז שיא לאמן חי
האמן הבריטי דיוויד הוקני, מגדולי האמנים בעולם, נפטר היום בגיל 88 בלונדון, והותיר אחריו שובל של יצירות אמנות מהדהדות, חלקן איקוניות, מן המחצית השנייה של המאה ה־20 ועד ימינו. בשנה שעברה עוד הספיק הוקני להציג תערוכת ענק רטרוספקטיבית בקרן לואי ויטון בפריז, שזכתה לקהל עצום לאורך כל תקופת הצגתה. כצעיר נצחי, הוא אף החשיב אותה לטובה ביותר שהייתה לו עד אז. מכיוון שהוקני, שהִרבה לצייר בטבע דווקא בגיל מאוחר, היה קשור כל כך לתקופת האביב, הוא גם טבע עבור התערוכה את הסיסמה המנחמת: ״הם לא יכולים לבטל לנו את האביב״. כעת הסתיים אביב חייו המאוחר.
הוקני נולד ב־1937 בברדפורד, במחוז יורקשייר שבצפון אנגליה, למד בבית הספר לאמנות בעיר הולדתו ולאחר מכן בקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון. לאורך שבעה עשורי יצירה הוא הפך במהירות לאחד האמנים רבי־הצדדים, המרדנים והמשפיעים ביותר של זמנו. כמו גיבורו, פבלו פיקאסו - האמן בה״א הידיעה של המאה ה־20, שעליו למעשה קרא תיגר - הוא נטל, ערבב, ציטט ופירש מחדש ללא בושה מכל הבא ליד: קוביזם, פופ ארט, צילום, אמנות קלאסית, קולנוע ואופרה. וכמו פיקאסו בזמנו, גם הוקני לא חדל להשתנות: הוא נע בין ציור, רישום, צילום, הדפס, תפאורה, קולאז׳ים מצולמים ומדיות דיגיטליות, ותמיד עשה זאת מתוך ערנות חריפה לשינויים טכנולוגיים, חברתיים וסגנוניים.
1 צפייה בגלריה
״דיוקן האמן: בריכה עם שתי דמויות״ של הוקני שנמכר תמורת 90.3 מיליון דולר
(צילום: איי אף פי)
ראשית דרכו הייתה באנגליה של שנות ה־50 וה־60, שם התבלט במהירות כאחד הקולות המקוריים והנועזים של דורו. כבר בעבודותיו המוקדמות ניכרו החוצפה, ההומור והמודעות העצמית שילוו אותו גם בהמשך. ציוריו מראשית שנות ה־60 היו אקספרסיביים, כהים, לעיתים כמעט אלימים, ונשאו אופי של גרפיטי ושל וידוי אישי גם יחד. הם חיברו בין שפת הפופ ארט החדשה, הגרפית והישירה, לבין עיסוק גלוי יותר בזהות, בתשוקה ובחווייתו של אמן הומוסקסואל צעיר בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה יחסים בין גברים עדיין היו מחוץ לחוק.
אבל הקפיצה הגדולה ביצירתו התרחשה עם המעבר ללוס אנג׳לס. שם, המעבר מן האפרוריות הבריטית אל האור הקליפורני פתח בפניו עולם חזותי חדש: שמש מסנוורת, שמיים כחולים, בריכות פרטיות, וילות מודרניסטיות, גופים שזופים ואדריכלות של עושר, חופש ופנאי. דווקא כאאוטסיידר התגבשה שם שפתו המזוהה ביותר, ובה הפך ציורו לצלול, מבריק וחושני יותר. ואכן, ציורי הבריכות של הוקני לא רק הפכו אותו לכוכב בינלאומי, אלא גם העניקו לאמנות המודרנית כמה מן הדימויים הזכירים ביותר שלה: מים כחולים, רגע של תנועה קפואה, גוף צעיר ואור שנדמה כאילו הוא עצמו נושא העלילה. הן גם ריכזו לא מעט ביקורות, שטענו שהוקני, שהתעשר מאוד וזכה לתהילה בזכותם, עוסק רק באמנות של כיף - החיים הטובים, נעורים, שמש, בריכות וסגנון חיים נהנתני. ואכן, שתי יצירות המופת של התקופה, ״ספלאש גדול יותר״ מ־1967 ו״דיוקן האמן: בריכה עם שתי דמויות״ מ־1972, זיקקו את הפנטזיה האמריקאית של בית פרטי, בריכה, שמש ויופי - אך עשו זאת במבט מפוכח, טעון ולעיתים אירוני. הן נכנסו ישר לכל ספרי האמנות, אבל מאחורי הפיתוי החזותי שלהן הסתתר גם מחקר ציורי מדויק של אור, צבע, פרספקטיבה ותנועה, ובעיקר של היחסים הרגשיים המתוחים בין גוף, מבט ותשוקה, וקפיטליזם. ״דיוקן האמן: בריכה עם שתי דמויות״ אף קיבע את מעמדו בשוק האמנות, כאשר נמכר ב־2018 תמורת 90.3 מיליון דולר, והיה אז ליצירה היקרה ביותר שנמכרה במכירה פומבית מאת אמן חי.
מעמדו של הוקני התבסס לא רק בשוק האמנות, אלא גם בשורה ארוכה של תערוכות מוזיאליות גדולות שהוקדשו לו כבר משלב מוקדם יחסית בקריירה. הישג יוצא דופן לאמן בגילו הייתה תערוכתו ב־1970, כשהיה רק בראשית שנות ה־30 לחייו, בגלריית וייטצ׳אפל בלונדון, שסימנה אותו כאחד האמנים הבריטים המרכזיים של דורו. ב־1988 , בגיל 50, הוצגה רטרוספקטיבה מקיפה במוזיאון LACMA בלוס אנג׳לס, שכללה כ־250 עבודות והפכה לתערוכת האמנות העכשווית הנצפית ביותר בתולדות המוזיאון עד אז; לאחר מכן נדדה התערוכה למטרופוליטן בניו יורק ולטייט בלונדון. בעשורים הבאים רק הלך מעמדו המוזיאלי והתחזק. ב־2006 הקדישה לו הגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון תערוכה רחבת היקף של דיוקנאות, שכללה עבודות מחמישה עשורים. ב־2012 הציגה האקדמיה המלכותית בלונדון את “A Bigger Picture”, תערוכת ענק של נופי יורקשייר, ובה יותר מ־150 עבודות - ציורי שמן, צבעי מים, רישומים ועבודות אייפד - והיא נדדה בהמשך לגוגנהיים, בילבאו ולמוזיאון לודוויג בקלן. שיא נוסף הגיע ב־2017, בשנת הולדתו ה־80, כאשר טייט בריטן, מרכז פומפידו בפריז והמטרופוליטן בניו יורק איחדו כוחות לרטרוספקטיבה בינלאומית גדולה.
אבל למרות תהילתם המוקדמת של ציורי הבריכות, הוקני חזר והמציא את עצמו מחדש: בציורי דיוקן של חברים, בני זוג ואספנים, בעלי חקירה פסיכולוגית מעמיקה; בקולאז׳ים המצולמים המפורסמים, עוד המצאה פורצת דרך שלו, שחקרו מחדש את פעולת הראייה; בנופי הענק של יורקשייר; בציורי גנים ונופים מנורמנדי; בעיצוב תפאורות לאופרה; ולבסוף גם ביצירות דיגיטליות צבעוניות, שנוצרו על גבי אייפדים ואייפונים. הוקני, שנותר סקרן גם בגיל מבוגר, יצר דיוקנאות של אמנים ומוזיקאים מדור אחר לגמרי שהיו יכולים להיות נכדיו, כמו למשל הזמר הבריטי הארי סטיילס. גם בגיל מתקדם שמר על אותה סקרנות ראשונית, והתייחס לטכנולוגיה לא כאל איום על הציור, אלא כאל אפשרות נוספת להרחיב אותו.
הוקני היה הרבה יותר מצייר גדול של אור וצבע. הוא היה בו־זמנית הספקן והמאמין הגדול של הראייה. הוא אף פיתח תיאוריה על שיטות הציור של אמני המופת הקלאסיים - שלטענתו השתמשו בטכנולוגיות מכניות של הקרנת אור בכדי לצייר מדויק ככל האפשר. בעבודתיו הוא אתגר את עצמו לשאול כיצד אנחנו מתבוננים בעולם, כיצד תמונה נוצרת, כיצד פרספקטיבה מארגנת את המציאות - וכיצד אפשר לפרק אותה ולבנותה מחדש. גם כשניהל דיאלוג מתמשך עם תולדות האמנות, עם הצילום, עם הציור המודרני עם המסכים של זמנו ועם הזיקנה שהגיע לבסוף, עשה זאת תמיד מתוך חדוות חיים נדירה. נראה שבחייו הארוכים הוא הגשים באמת את המוטו של גיבורו פיקאסו: ״זה דורש זמן רב מאוד לחזור ולהיות צעיר״.
