דוד טרטקובר היה מי שאנחנו. עכשיו הוא איננו
טרטקובר, חתן פרס ישראל ומהאנשים שיצרו את שפת העיצוב הישראלית, הלך לעולמו. תלמידו וחברו המעצב להב הלוי נפרד ממנו
דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב, הלך היום לעולמו בגיל 81. בעשרות שנות עבודתו הטביע טרטקובר, שכונה טרטה, חותם משמעותי על השפה הוויזואלית הישראלית, כמעצב כרזות, עטיפות תקליטים אייקוניים ולוגואים; כאמן פוליטי; כמרצה וחוקר; וכאספן שתיעד ושימר שלל חפצים שיצרו את ה"ישראליאנה" מראשית דרכה. טרקטובר נחשב ממכונני הדור החדש של העיצוב המקומי - במידה רבה מתוך התנגדות לקודמיו, שפעלו בסביבה שבעיקרה היתה מגויסת לשירות הקולקטיב. בין עבודותיו המוכרות ביותר, מתוך מאות יצירות בז'אנרים שונים במשך השנים: עטיפת האלבום "מחכים למשיח" של שלום חנוך (המאפרה), כרזת ה־30 למדינת ישראל עם המילה "שלום", הלוגו של תנועת שלום עכשיו, סדרה של עבודות פוליטיות במחאה על מעשיה של ישראל בלבנון ובשטחים, ולוחות קרמיים המתארים את ההיסטוריה של ראשית תל אביב ומוצגים במרכז סוזן דלל.
ב־2012, עם פרסום ספר מקיף מעבודותיו של טרטקובר, כתב עליו תלמידו וחברו המעצב להב הלוי:
דוד טרטקובר נולד בחיפה, גדל בירושלים וחי בתל אביב. בגיל 18 הלך לצנחנים, משם לבצלאל, ובגיל 22 נסע ללונדון ללמוד עיצוב גרפי. הוא שב משם לירושלים, אחר כך ירד לתל אביב והתיישב לעבוד.
מאז הוא לא חדל.
טרטקובר הוא מי שאנחנו. עבודתו היא מראה המשקפת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה ב־40 השנים האחרונות. את מראה פנינו. לעתים כמו שהיינו רוצים להיראות, ופעמים אחרות כמו שאנחנו נראים באמת.
עם היוודע דבר מותו של טרטקובר, כתב הלוי דברי פרידה:
בהלוויה של אבי דיברתי על טרטה. כלומר גם על טרטה. זה היה לפני שש שנים, וזה היה בנוכחותו (של טרטה). אמרתי שם שלמדתי ממנו לומר את הדברים כמו שהם. "בלי לבלבל בשכל. אנשים כל הזמן מבלבלים בשכל. אתה תחשוב מה אתה רוצה להגיד ואז תגיד בדיוק את זה". הוא אמר לי את זה לפני המון שנים, כשעוד היינו צעירים, אני מאוד והוא קצת פחות. עכשיו אני כבר קצת פחות, ואילו טרטה מת.
אני כותב את זה, ובוכה. ממש. מסיט את הראש לאחור כדי שהדמעות לא יזלגו על המקלדת.
טרטה היה קודם מורה שלי ומנטור שלי ואחר כך, ובעיקר, חבר שלי. הצחקנו אחד את השני. זה אולי לא הדבר הראשון שאפשר לחשוב עליו כשחושבים על שניים כמונו, אבל זו היתה עובדה.
לפני שלוש או ארבע שנים, במסגרת טיולי בוקר שעשינו פעמיים־שלוש בשבוע, טיולים שעיקר עניינם היה קפה וקרואסון, ניסיתי לדובב אותו לשיחות על החיים. רציתי נורא להוציא ממנו מחשבות. זה לא עלה יפה. זה עצבן אותו כבר בשבוע הראשון. אולי כי נגעתי עמוק מדי במשהו רגיש מדי. אולי כי רציתי לדבר איתו על געגועים.
אז אמרתי לו: "טרטה, ספר לי על מיכאל סגן־כהן" (אמן, אוצר, חוקר ומבקר שמת ב־1999), שהיה חברו. "מה יש לספר?", טרטה ענה בקוצר רוח, "מיכאל היה חבר שלי מילדות ועד שהוא מת, החבר הכי קרוב שלי. אבל הוא מת ואין מה לדבר על זה יותר".
ויכול להיות שדווקא היה. כי הנה טרטה מת ואני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים, וסתם לא פשוט לי לומר בדיוק אותם.
לפני שנה וחצי, כשחגג 80, עשיתי לו פוסטר מתנה. כתבתי עליו ברכה ארוכה ("תכתוב את אחת הפואמות שלך, נו, לא מגיע לי אחרי 80 שנה?"). היא הסתיימה כך:
"עכשיו כבר אפשר להודות בחדרי חדרים - / אמת, מהארץ הזו, לעולם כבר לא תצמח, / וצדיק לא יפרח, וחוזה ילך ויברח. / ומי שצורח בערב שבת צרוד בשבת. / אבל מי שחי ביום הזיכרון עצמאי למחרת. / שא ברכה, לאט. צחק הרבה ובכה מעט".
ואמנם צחקנו יפה, אבל גם בכינו לא מעט.
לפני שנים אחדות, אולי כבר עשר, טרטה פתח יום אחד את אחד מספרי הסקיצות שלו ואמר: "צלם את הדף הזה, תעשה עם זה משהו יום אחד". "מה זה הטקסט הזה?", שאלתי, והוא השיב: "איזה טיפוס אחד שהסתובב באייטיז נתן לי את זה יום אחד ואמר: 'תעשה עם זה משהו'. לא מצאתי מה לעשות עם זה. אז תעשה אתה".
עשר שנים לא מצאתי מה לעשות עם זה, ועכשיו כשטרטה איננו - הנה זה.
