ראיון
"אחרי שנדקרתי התחלתי לכתוב כדי להתגבר על הטראומה"
ילדות של התעללות והזנחה והתבגרות עם אלכוהול וסמים היו החומרים מהם רקח הסופר הבריטי כריס ויטאקר את רומן המטלטל שלו "כל צבעי העלטה". אחרי שנמכר במיליון עותקים ברחבי העולם, הוא מעובד כעת לסדרה על ידי אולפני יוניברסל. “כשכתבתי יכולתי לעזוב הכל ולברוח, אני עדיין עושה את זה”
הספר "כל צבעי העלטה" הוא כנראה אחד הספרים היפים והמרגשים שתקראו השנה, וכדאי לכם לגשת אליו עוד לפני שיעלה העיבוד לסדרה באולפני יוניברסל. הרומן רחב היריעה שכתב כריס ויטאקר הבריטי נמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם, היה יותר מ־20 שבועות ברשימת רבי־המכר של “הניו יורק טיימס” ותורגם ל־30 שפות. ויש בו גם נקודה רגישה עבור קוראים ישראלים: מתוארים בו נערים שנחטפו באכזריות ומוחזקים במרתף חשוך, חשופים להתעללות.
"כל צבעי העלטה" (הוצאת כנרת זמורה) הוא שילוב של מותחן ורומן אפי. הסיפור מתחיל ב־1975 בעיירה אמריקאית קטנה במיזורי. גיבורי הסיפור הם פאץ', נער עני ועיוור בעין אחת שרואה בעצמו פיראט, וחברתו הטובה סיינט שגדלה אצל סבתה. באחד משיטוטיו ביער פאץ' עד לניסיון חטיפה של מיסטי, הנערה העשירה והפופולרית של השכבה. הוא מגן עליה ונחטף במקומה. החוטף הוא רוצח סדרתי. בשבי, בעלטה מוחלטת, פאץ' מכיר את גרייס, שעוזרת לו להתמודד עם המצב. כשהוא מצליח לברוח אחרי שנה, הוא מחפש אחרי גרייס ולא מוצא, ויש ספק אם באמת היתה קיימת. הוא מחפש גם את האדם שחטף אותם, מסתבך עם החוק, וחברתו סיינט מקדישה את חייה כדי להציל אותו מעצמו.
את ההשראה לחלק מהסיפור שאב כריס ויטאקר מחייו שלו. קריירת הכתיבה שלו צמחה גם היא מתוך מפגש עם העלטה. ויטאקר (43) נולד וגדל בסאות'גייט שבצפון לונדון, הוריו התגרשו כשהיה בן 5. אמו הכירה בן זוג שהתגלה כגבר אלים. הוא התעלל בוויטאקר הקטן, פעם שבר את מפרק כף ידו, בפעם אחרת כיבה עליו סיגריה. ויטאקר עזב את בית הספר, גילה את האלכוהול והסמים, נכשל בבחינת הקבלה לאוניברסיטה. הוא עבד במאפייה, בסופרמרקט, הפך לסוכן נדל"ן. בוקר אחד בשנת 2000, כשחילק עלוני פרסומת, הותקף בידי אדם שניסה לשדוד אותו. הוא נדקר בגבו כמה פעמים והובהל לבית חולים. זה היה אירוע טראומטי עבורו.
"כשהייתי נער לא היה לי כיוון בחיים", הוא מספר בריאיון לכלכליסט שהתקיים בזום. "סיימתי בית ספר בלי הכשרה, לא למדתי באוניברסיטה, קראתי הרבה ספרים אבל לא חשבתי שאפשר להיות סופר. למדתי בבית ספר די גרוע בלונדון, אף אחד סביבי לא נעשה סופר או רופא או עורך דין. יום אחד כשעבדתי בחלוקת עלונים מישהו תקף אותי ודקר אותי שלוש פעמים בגב. גדלתי בבית שלא מדברים בו על הרגשות אז ניסיתי להתמודד עם הכל בעצמי. שתיתי אלכוהול, לקחתי סמים רק כדי להעביר את היום. הספרייה היתה המקום הבטוח שלי. כשההורים שלי התגרשו, אמא שלי היתה צריכה לעבוד במשמרות כפולות, אז אחרי הלימודים הלכתי לספרייה כי לא אהבתי להיות בבית לבד.
"אחרי אירוע הדקירה, הייתי בן 19, שאלתי בספרייה ספר עזרה עצמית, ושם קראתי שמי שעבר אירוע טראומטי, כדאי שיכתוב על זה. מצאתי שזה עוזר. אחד הכללים בכתיבה היה למקם את הסיפור במקום האחרון שבו הרגשת שמח. נזכרתי שכשהייתי בן 8 אבא שלי לקח אותי לדיסניוורלד באמריקה והיא הפכה למקום השמח ביותר שלי. בלונדון הכל הלך רע, וכשכתבתי יכולתי לעזוב הכל ולברוח, אני עדיין עושה את זה".
הדמויות בספרים שלך מחפשות גאולה. זה יכול להיות באהבה, בחברות, באמפתיה, בלעשות משהו משמעותי עבור מישהו.
"פאץ' לא מרגיש ראוי, כשהוא פוגש את סיינט זה כאילו הוא פוגש את הצידוק לקיומו. כשהוא עושה מעשה אמיץ ונחטף במקום נערה אחרת, זה משנה עת חייו. גם המפגש עם גרייס בעלטה משנה את חייו. הוא יוצא משם אדם אחר, עם מטרה בחיים. הוא יודע שהוא הסיכוי היחיד של גרייס, אם הוא יוותר עליה היא תיעלם. יש לו מטרה ענקית ועמוקה, וזה מביא אותו לנדוד ברחבי אמריקה. הוא חי חיים עשירים בעקבות מה שקרה לו".
עבור קוראים ישראלים הנושא של חטופים הפך לרגיש מאז 7 באוקטובר. עד כמה אתה מודע למה שאירע?
"במובן הרחב הייתי מודע למה שקרה בישראל אבל ב־2024 התנתקתי מהחדשות. עברתי תקופת גירושים, יש לי שלושה ילדים ובדיוק התחלתי מסע יחסי ציבור, זה היה מאמץ גדול לראות חדשות. לפעמים הן דרמטיות מדי. המלחמה באוקראינה, הבחירות בארצות הברית, הרשתות החברתיות, כולם כל כך כועסים ואין כבוד לדעות של אחרים, זה הקשה עלי להתרכז".
למה שמת את הדמויות שלך במרתף חשוך למשך זמן רב? מאיפה הרעיון?
"היה לי רעיון לכתוב על שני נערים שמתאהבים זה בזה במרתף שהם מוחזקים בו, ולא יכולים לראות זה את זה. הנער בורח ואחר כך מנסה למצוא את הנערה. רציתי להבין מה קורה לילדים שחווים מצוקה בחייהם, ואני אחד מהם, האם הם משתקמים. עקבתי אחרי פאץ' וסיינט מגיל 13 עד הבגרות שלהם, זה גם מבחן ליכולות שלי כסופר. היתה לי הזדמנות לדבר על הילדים האלה, שאני אחד מהם, אני מרותק מהתפניות שהחיים לוקחים לפעמים. כל הגורמים הקטנים האלה, שאם משהו מהם משתנה – הכל משתנה.
"לגבי העלטה, אני חושב שבני אדם מעולם לא חיו חיים ויזואליים כמו שחיים היום. טיקטוק, אינסטגרם, הכל פועל על החושים שלנו כל יום, כל היום. יש לי על זה ויכוחים עם הילדים שלי, אם משהו משעמם אותם הם מיד מחליקים לסרטון הבא, ורציתי לעצור ולחזור לתקופה אפילו עוד לפני שהייתי ילד. אני לא אומר שהחיים אז היו טובים יותר, אבל הם בפירוש היו פשוטים יותר. יכולת להתרכז יותר, לקרוא יותר, היום הילדים שלי בקושי קוראים. פאץ' בספר מוגבל בהרבה דברים – בראייה שלו, הוא מאבד את החופש ולא יכול לראות כלום, ואז באה אליו גרייס, שאולי היתה ואולי לא היתה. העורכת שלי באמריקה היתה מוטרדת מכך שאני שם ילדים במרתף לתקופה כל כך ארוכה, היא אמרה שזה קשה מדי, אנשים לא יאהבו לקרוא את זה. אני ידעתי שתהיה להם מערכת יחסים יפהפייה. מנטלית, גרייס שחררה אותו רק באמצעות הדמיון. רציתי לחזור לתקופה ההיא שבה יכולנו לדמיין".
הספר הזה, וגם ספרך הקודם שזכה להצלחה, מעובדים כעת לסדרות טלוויזיה. אתה מעורב בהפקה?
"התסריטים נכתבו. קראתי ואהבתי אותם, לא יכולתי לצפות לכותבים ולמפיקים טובים יותר. זה מהנה לעבוד איתם ולראות את הסיפור קם לתחייה, אבל ייקח הרבה זמן עד שזה יעלה על המסך".
