פרשנות
האוצר מעדיף להגדיל סיכון ביטחוני וחומק מקיצוץ כסף פוליטי
במשרד האוצר מנסים לשכנע את צה"ל שהיקף הסיכון הביטחוני אינו מצדיק בהכרח את רמת ההשבתה הנוכחית של המשק. אך לפני חישוב קר של עלות התוצר עומדת שאלת הלגיטימציה הציבורית: האם ראוי להגדיל סיכון ביטחוני לפני שממצים קיצוצים בכספים פוליטיים?
מנכ"ל משרד האוצר, אילן רום, פנה אתמול במכתב חריג למפקד פיקוד העורף, האלוף שי קלפר, בבקשה להתחיל לפתוח את המשק בהדרגה כבר בימים הקרובים. המכתב מציף את המתח המובנה – והמוכר היטב ממערכות קודמות ואירועי קיצון אחרים כמו הקורונה – בין צורכי הביטחון והבטיחות לבין המחיר הכלכלי של המלחמה. לפי משרד האוצר, המשך ההגבלות תחת מדרג ההתגוננות המחמיר – "מצב אדום" – גורר השבתה רחבה של המשק, כאשר רק עסקים חיוניים רשאים לפעול. רום מציין כי העלות הכלכלית של מצב זה נאמדת בכ־9.5 מיליארד שקל בשבוע, שהם כ־0.45% מהתוצר. בהנחה שהמערכה תימשך שבועיים, מדובר על כ־1% תוצר, ובמקרה שזה ייארך חודש (ארבעה שבועות כבר לא נראים תרחיש בלתי סביר) – מדובר על כ־2% תוצר. אלו סכומים משמעותיים שהופכים את העימות הצבאי לאירוע מאקרו־כלכלי של ממש.
במכתב רום גם רומז כי ייתכן שהיקף הסיכון הביטחוני אינו מצדיק בהכרח את רמת ההשבתה הנוכחית, ומציע לבחון מעבר מהיר למדרג "כתום". לפיו, במדרג זה ניתן יהיה להרחיב את הפעילות הכלכלית, בכפוף להגעה למרחבים מוגנים – בעוד שמוסדות החינוך יישארו סגורים – אך העלות המשקית של מצב כזה תרד לכ־4.5 מיליארד שקל בשבוע, פחות ממחצית מעלות הסגירה המלאה. רום מדגיש במכתבו כי "שמירה על איתנות המשק אינה מותרות", ומזהיר מפני הפגיעה הכלכלית והפיסקלית של השבתה ממושכת.
1. על פניו, הטענה הזו הגיונית לחלוטין ומאוד מאפיינת את התרבות הארגונית של האוצר, שחותרת למקסימום פעילות כלכלית כדי למזער את הנזקים הכלכליים, להפחית את הפגיעה בתוצר – ובעיקר בהכנסות ממסים – וגם למזער את ההוצאות הכרוכות בפיצוי על אותם ימים שבהם המשק מושבת (פיצוי לעסקים, לעובדים ולמשקי הבית). כל מדינה בזמן מלחמה חייבת לנהל סיכונים: לשקלל בין צורכי הביטחון לבין צורכי הפרנסה. גם אחרי המלחמה יש משק שצריך לנהל ולטפח. אלא שהבעיה מתחילה לא בעצם החישוב – אלא בנקודת המוצא של רום.
מנכ"ל האוצר מציע למעשה עסקת חליפין ברורה: הגדלה מסוימת של הסיכון הביטחוני – כלומר הסיכון לחיי אזרחים – כדי להפחית את הסיכון הכלכלי של השבתת המשק. אבל עסקה כזו דורשת דבר אחד בסיסי: לגיטימציה ציבורית.
והלגיטימציה הזו נוצרת רק כאשר הממשלה מראה שהיא מיצתה קודם כול את הכלים הפחות מסוכנים. אין עוררין על כך שקיימת בעיה פיסקלית רצינית ביותר – והמלחמה הזאת ללא ספק תחריף אותה – בשני ערוצים. הראשון הוא פגיעה בהכנסות המדינה. בזמן שהמשק מושבת אין צריכה, אין עובדים שמרוויחים ואין פעילות עסקית, ולכן המסים – בעיקר העקיפים כגון מע"מ – צונחים במהירות. הערוץ השני הוא, כאמור, הזינוק החד בהוצאות: פיצויים לעסקים, תשלומי חל"ת לעובדים, סיוע למשקי בית וכמובן עלייה חדה בהוצאות הביטחון. המלחמה הזו הולכת לעלות הרבה מאוד כסף, לבטח לא פחות מ"עם כלביא", שאומדן העלות שלו הסתכם בכ־20 מיליארד שקלים. זו בדיוק הסיטואציה שבה ממשלות נדרשות לבחון מחדש את מבנה התקציב – ובעיקר את ההוצאות שלה.
2. הדרך הראשונה להתמודד עם האתגרים הפיסקליים הקשים היא קודם כול להכיר בהם. בינתיים שר האוצר מסרב לגבש מתווה להפחתת חוב – דבר שכבר הומלץ הן על ידי הכלכלן הראשי של משרדו והן על ידי ה־IMF – והיה תורם רבות לאמינות המדיניות המאקרו-כלכלית. עוד לפני המלחמה הוא גיבש תקציב עם גירעון וחוב עולים. זאת לאחר שהחוב כבר עלה ב־11 נקודות תוצר לרמה של יותר מ־70% תוצר. הדרך השנייה היא באמצעות הצעות לקונסולידציה פיסקאלית. כלומר, קיצוצים. לא בבריאות, לא בביטחון, לא ברווחה וגם לא בחינוך – אלא בהוצאות המיותרות: בכספים הפוליטיים (המכונים קואליציוניים), בסגירת משרדים מיותרים. זה המינימום הנדרש לפני שמציעים להגדיל את הסיכון לחיי האזרחים. אבל דווקא בנקודה הזו שורר שקט מוחלט מצד האוצר. גם מצד המנכ"ל, שהלכה למעשה אין לו סמכויות מוגדרות ותפקידו הוא יותר להסתכל במעוף הציפור, לנתב, לתת את הטון וגם לדבר לציבור ולנבחרים.
רום מפגין אומץ כשהוא מציע לפיקוד העורף לשנות את מדיניות ההתגוננות. חבל שהוא לא מגלה אומץ כשמדובר בקיצוצים בכספים פוליטיים מיותרים
לא שמענו את מנכ"ל משרד האוצר מדבר על הצורך ב"הידוק החגורה". לא שמענו אותו מדבר על סגירת משרדי ממשלה מיותרים. לא על ביטול הטבות מס פוליטיות. אפילו לא על הצורך לשמור על מתווה ברור לייצוב החוב – לא עכשיו, אחרי המלחמה. במילים אחרות: לפני שמבקשים להגדיל את הסיכון הביטחוני, לא נעשה ניסיון אמיתי להגדיל את הסיכון "הפוליטי" של הממשלה הזו.
וזה בדיוק לב הבעיה. בשנת בחירות, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' – שמפלגתו ממילא מתקשה לעבור את אחוז החסימה – לא ממהר לסכן את השותפים הקואליציוניים שלו באמצעות קיצוצים תקציביים במטרות שלא תורמות לצמיחה ולתעסוקה (ואף פוגעות בהן), גם לא לביטחון (חוק ההשתמטות), מייצרות תרבות של בזבוז כספי ציבור ומנציחות עוני. רום היה צריך להציף את זה עוד לפני המלחמה, קל וחומר אחריה. אלא שרום הוא שותפו של סמוטריץ' בהפרדה המדומיינת בין אילוצים תקציביים לבין אילוצים פוליטיים. עמדתו של השר מובנת: עתידו הפוליטי לוט בערפל (במקרה הטוב). אבל תפקידם של אנשי המקצוע באוצר הוא בדיוק לומר את הדברים הלא נוחים.
3. אם האוצר היה מציג תוכנית רצינית של קיצוצים והתייעלות – אפילו חלקית – היה קל יותר לטעון שהגענו לנקודה שבה אין ברירה אלא לנהל את הסיכונים גם דרך פתיחה מהירה יותר של המשק וסיכון מוגדל של חיי אדם. אבל כאשר הצעד הראשון בניהול הסיכונים הוא דווקא הגדלת הסיכון לחיי אזרחים, בעוד שהתקציב הפוליטי נותר כמעט מחוץ לדיון, קשה מאוד להשתכנע שהמחשבון כאן באמת מכוון רק לכלכלה.
כך יוצא שרום מפגין אומץ כאשר הוא פונה לפיקוד העורף – אחד הגופים המקצועיים והאמינים ביותר במערכת הציבורית – ומציע לו לשנות את מדיניות ההתגוננות. חבל שאת אותו אומץ לא שמענו עד כה כאשר מדובר בהצגת קיצוצים לשר האוצר. כי לפני שמבקשים מהציבור לקחת סיכון גדול יותר – הממשלה צריכה להראות שהיא מוכנה לקחת אחד בעצמה.
