"אני אוכל ארבע פיצות ביום ומרגיש מצוין": האיש שמאחורי הפיצרייה המפתיעה בתל אביב
אחרי שוויתר על החלום לרכוב בטור דה פראנס, אור אהרון מצא מסלול חדש־ישן: הכנת פיצה. בפיצה אורו הקטנה שלו בדרום תל אביב הוא לש, אופה ומגיש לבד, עד חמש בבוקר, פיצות נפוליטניות נהדרות במחירים שכבר קשה למצוא בעיר
שש וחצי בבוקר. אחרוני בלייני השבת משתרכים לאיטם מתחת לבית הכנסת הגדול במורד רחוב שד"ל הקטן הכלוא בין שדרות רוטשילד ליהודה הלוי בדרום תל אביב. אור אהרון סוגר עוד לילה ללא שינה בפיצרייה שלו. הוא פותח את המקום הקטן והצנוע שלו - פיצה אורו, "אורו זה זהב ואני אור" – כל ערב (מלבד ימי ראשון) ב־18:00 ועובד עד 2:00 בלילה בין ראשון לרביעי. בחמישי עד שבת הוא מושך עד 5:00 בבוקר.
מישהו אוכל פיצה ב־5:00 בבוקר?
"אם היית בא ב־4:30, היית רואה פה תור".
קשה פה לפעמים, בחלק הזה של העיר?
"בטח. יש כל מיני טיפוסים. כבר הוציאו לי פה סכינים. אבל הכל בסדר, אני בן אדם פשוט".
אהרון (27) כבר הספיק להיות מורה פרטי למתמטיקה ורוכב אופניים חצי מקצועני, וכמובן - פיציולו. הוא נולד בפתח תקווה, שבה הוא מתגורר יחד עם הוריו עד היום, למשפחה שאפשר היה כנראה להגדירה כקשת יום. "ההורים שלי שניהם נתמכי ביטוח לאומי. לאבא שלי, ניסים, יש פוסט־טראומה שגרמה לו לאבד את הזיכרון ופיטרו אותו מהעבודה. כשהייתי בכיתה ב', בגיל 40 ומשהו הוא התעורר בלי זיכרון בכלל. זה מאוד נדיר. עשו עליו אפילו סרט - 'תזכיר לי מי אני' (בבימויה של יעל מיכאלסון - ח"ג)".
למה התחלת להכין פיצות?
"כמו כל ילד אהבתי פיצות. אבא שלי היה מכין לנו פיצות בבית. מגיל קטן אני אוהב מתמטיקה, אופניים ופיצה. החלום היה להגיע לטור דה פראנס, בניתי אופניים לבד".
לפני האופניים התחיל להכין פיצות בבית בגיל 15. "למדתי הכל מהיוטיוב. כתבתי גם באיטלקית. יצא לי מהמם על המכה הראשונה".
ולא פתחת אף פעם ספר או למדת אצל מישהו?
"הפוך, אני לימדתי את כולם בכל מקום".
בגיל 18 התחיל כבר לעבוד בפיצריית 'פיצטה' בקריית אונו ועבד בה לסירוגין שבע שנים. הוא עבד קצת גם במקומות אחרים, אלמוניים לא פחות. "בחרתי לפי איזה טאבון היה להם, לא אמרתי להם את זה. הצחוק הוא שבסוף אני עושה כאן פיצות בתנור חשמלי".
ההפסקה הגדולה בעבודה היתה בשביל האופניים - הוא נסע לאיטליה כדי להתאמן. בזמן הפנוי עבד שם בפיצריות בכל מיני מקומות, אבל המטרה המרכזית היתה להפוך לרוכב אופניים מקצועני. "הייתי מעולה. פרשתי בגלל שכולם עושים סמים. כל קבוצה שאתה מגיע אליה, כל מאמן, כולם אומרים לך שאם לא תעשה סמים לא תתקדם ממש. זה ממש תנאי".
אז רוכב אופניים מקצועי הוא לא נהיה, אבל אנחנו הרווחנו פיצה נהדרת. מהטובות שטעמתי. כשחזר מאיטליה לפני שלוש שנים, התחיל לחלום על מקום משלו. זה לקח שנתיים אבל בסוף הוא מצא את המקום שלו ברחוב שד"ל שהוא משפץ במו ידיו. הוא חושב שזה לוקיישן לא משהו אבל מתעקש על המיקום, ולא רק כי שכר הדירה אפשרי, אלא בעיקר בגלל האתגר. "אני אוהב אתגרים. כל דבר שאני עושה, אני רוצה לעשות הכי טוב בעולם - גם מורה למתמטיקה".
בפיצה אורו הוא מכין פיצה בסגנון נפוליטני, או כמו שהוא מעדיף להגדיר אותו "נפוליטני מודרני, בצק בהידרציה גבוהה (עם הרבה מים יחסית לקמח - ח"ג). בנפוליטני יש בין 58% ל־62% מים, אצלי 70%. אני מתפיח בין 36 ל־48 שעות".
הוא משתמש בקמח “440” לפיצה של שטיבל, מוצרלה של עברי ועגבניות של מוטי (Mutti) ומעט מאוד שמרים - רבע כפית לקילו קמח. יש מעט מאוד תוספות ואהרון מעדיף שכולם יאכלו רק מרגריטה פשוטה, לפחות בפעם הראשונה. לדעתי הוא צודק. אבל הקהל דורש תוספות וגם אני לקחתי פיצה עם בצל סגול וזיתי קלמטה, חצי־חצי, וזה היה נפלא. חוץ מבצל, זיתים ירוקים או זיתי קלמטה שחורים יש רק פטריות (טריות כמובן), פלפל ירוק חריף טרי, תירס, בלסמי מצומצם ותוספת אקסטרה גבינה. זה הכל. זה לגמרי מספיק.
עד כמה טעימה הפיצה שלו? ובכן, תחזיקו חזק, אהרון ניזון בעיקר ממנה. "אני אוכל ארבע פיצות ביום ומרגיש מצוין".
עשית בדיקות דם?
"לא. זה נורא בריא בעיניי. אני עובד נורא קשה, מוציא המון אנרגיה ואני חושב שזה בסדר".
תהיה לי בריא.
"אני מאושר. זה הכי חשוב".
את הכל בפיצה אורו עושה אהרון לגמרי לבד. להוציא עזרה של שעתיים מאחיו בימי חמישי ושישי, אהרון הוא הפיציולו, שוטף הכלים, המגיש, הכל. "אני אוהב לעבוד לבד. אוהב את השקט שלי".
זה קצת מטורף וכנראה גם חלק מהדרך שלו להתפרנס. דרך נוספת היא למכור יחסית בזול: מגש פיצה אישי בינוני עולה 55 שקל וכל תוספת עוד 7 שקלים. בעיר שבה מחירי הפיצות מגיעים בקלות ל־100 שקל, זה מרענן ומשמח. "אני מעדיף לקחת פחות ושיבואו יותר".
ובאמת יש כאן תור כל הזמן. הוא מוכר כ־100 מגשים בערב ובסופי שבוע כמעט כפול. יש גם קצת בירות מתאימות (בהירות, כולל בירה איטלקית), קצת יין איטלקי פשוט ומשקאות קלים. זה הכל ולא צריך יותר.
אהרון אומר שבעוד ארבע שנים הוא רוצה לפרוש. "אני רוצה להקים משפחה, להכיר מישהי, להביא ילדים ואז אחרי זה להגשים עוד חלומות".
אבל איך תפרנס אותם בלי הפיצה?
"אני אסתדר. אני אהיה פה כל עוד אני נהנה מזה, ואני נהנה מאוד. אבל אם לא איהנה בעוד ארבעה ימים, לא ארבע שנים, אני אסגור".
יש לך חברה?
"העסק זה החברה שלי".
פיצה אורו, שד"ל 7, תל אביב





























