סגור
פנאי הלוויה של ליאן שרעבי ובנותיה נויה ויהל, תושבות בארי, בשבוע שעבר בכפר הרי"ף
הלוויה של ליאן שרעבי ובנותיה נויה ויהל, תושבות בארי, בשבוע שעבר בכפר הרי"ף ( צילום: אוראל כהן)

גרוסמן כתב את ה"קדיש", סופרים אחרים כתבו את ההספדים

בקיבוץ בארי נוהגים לקרוא בהלוויות הספדים מושקעים שמתארים את דמותו של כל חבר שהלך לעולמו. כשניצולי הקיבוץ נדרשו לכתוב בבת אחת 86 הספדים כאלה, הם פנו לסופרים, משוררים ועיתונאים כדי שימצאו את המילים הנכונות לתאר ולהנציח כל סיפור חיים פרטי - וגם את האובדן הקהילתי והלאומי

לא מעט מיזמי תיעוד והנצחה נולדו אחרי 7 באוקטובר, בניסיון לתת מילים לאסון הנורא, להפוך את הפנים והשמות לסיפורים שלמים יותר, עדות לחיים שנגדעו. כמו אגף חדש ליד ושם, למרבה הזוועה. חלק מהם יושבים על מסורות זיכרון תרבותיות מוכרות, אבל אחד מהם לא נולד עכשיו, הוא המשך ישיר של מסורת ספציפית, זו של קיבוץ בארי.
לאנשי הקיבוץ, שהוקם ב־1946 ונקרא על שם ברל כצנלסון, יש מנהג: בכל פעם שאחד מחברי המשק הולך לעולמו, מספידים אותו בטקסט שנכתב על פי מבנה מסוים, כמעט אחיד. ההספד מתאר את תחנות החיים של החבר או החברה, ומשרטט קווים לדמותו הייחודית. עד לפני פחות מחודש מספר ההספדים הללו הגיע לשניים־שלושה בשנה. ואז בא הטבח, שבו נרצחו 86 מתושבי המקום (ועוד כ־30 חטופים). איך כותבים כל כך הרבה הספדים אישיים ומעמיקים בבת אחת?
גם כאן, כמו כמעט בכל היבט אחר של החיים מאז 7 באוקטובר, נדרשו מתנדבים שיעטפו את הקהילה האבלה. "יש לי חברה, מיה, בת קיבוץ בארי", מספר התסריטאי ועורך התוכן רונן וודלינגר. "עבדתי איתה בעבר, והיא לא הפסיקה לדבר על בארי - זה המקום הכי יפה בעולם, האנשים הכי יפים בעולם, זה הבית", מספר וודלינגר. "אחרי השבת ההיא שאלתי לשלומה, ושאלתי אם אני יכול לעזור. כעבור כמה ימים היא התקשרה ואמרה: 'אני צריכה את עזרתך'. היא סיפרה לי על מסורת ההספדים בבארי, והוסיפה שהאחראי על ההספדים בקיבוץ לא מסוגל לעמוד במשימה הזאת עכשיו". החברה ביקשה ממנו שיסייע בכתיבת ההפסדים, "אבל מהר מאוד הבנתי שהמשימה הזאת גדולה עליי, אני לא מסוגל לכתוב עשרות הספדים בעצמי. היתה לי תחושה שזה רגע כל כך נורא וכל כך גדול, עם משמעות לאומית, שאת ההספדים האלה צריכים לכתוב אנשים בקנה מידה לאומי. יש הספדים שזכורים לדורות, למשל ההספד של משה דיין על רועי רוטנברג בנחל עוז. הרגשתי שמיטב המוחות של האומה צריכים לנסח את זה".
בתוך שעות קמה מערכת מתפקדת של מתנדבים, עורכים ועורכות, מפיקים ומפיקות, והם פרסמו בפייסבוק קריאה לתחקירנים וכותבים להצטרף אליהם. "לשון הפנייה היתה קצת כללית, חשבתי שלא יפנו הרבה, אבל זה היה מטורף — דקות אחרי הפרסום התחילה הצפה", מספר וודלינגר. "גדולי היוצרים הסכימו לכתוב, הסופרים והסופרות הכי חשובים, משוררים ומשוררות, עיתונאים מהשורה הראשונה".
2 צפייה בגלריה
פנאי דויד גרוסמן סופר דוד גרוסמן
פנאי דויד גרוסמן סופר דוד גרוסמן
מתוך הקדיש שכתב דויד גרוסמן לקיבוץ בארי: שוב ושוב נחיה אותך - בזיכרון, במילים, בדמעות, בשמחת חיינו שתמיד תהיה מהולה בך, בכל היש הגדול שהיית, ובאינך"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
למשל, דויד גרוסמן. הוא לא כתב הספד ספציפי, אלא הצעה לקדיש אישי חילוני. "יש בינינו כאלה שהטקסט של הקדיש היהודי המסורתי, שיושמע בהלוויות, מבטא בדיוק את תחושותיהם", כתב גרוסמן לחברי הקיבוץ. "יש כאלה שהוא אינו מייצג את מה שהם מרגישים. שאין בו האינטימיות שהם משוועים לה ברגעים כאלה. חלקנו אינם מבינים את מה שאומר הטקסט בשפה הארמית. אני מרגיש קרבה לטקסט הדתי, המסורתי. אני חש בו את הקינה היהודית שזוקקה במשך דורות של צער ואבל, שכול וייסורים. אבל לצד הטקסט הזה, אני מבקש להציע כאן קדיש 'פרטי', חילוני ואישי מאוד. אפשר לקרוא אותו לפני או אחרי קריאת הקדיש המסורתי, או במקומו".
וזה חלק מהקדיש שכתב גרוסמן, ושמוקרא בהלוויות:
"נזכור אותך, את יקירנו שאבד לנו, את מראך, את הבעות פניך, את מאור פניך, את פעימת החיים בתנועותיך, בצחוקך, בצערך. את קולך נזכור, את ניצץ האור שבעיניך (...) נזכור את מחשבותיך ודעותיך, את הערך שנתת לאנשים. את מה שתמיד היה, ולעולם יהיה, אתה עצמך, האחד החד־פעמי. יום־יום נתאבל על מה שנגדע איתך - שנות החיים, העתיד שהיה יכול להיות לך (...) ואיך פגע בך רוע ארור ומחריד. ונזעק את דברי המשורר חיים נחמן ביאליק: 'ויקוב הדם את התהום! יקוב הדם עד תהומות מחשכים. ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים'. יקר שלנו, משהו מאיתנו מת איתך, משהו ממך חי בנו, עד סוף ימינו נישא אותך בינינו. שוב ושוב נחיה אותך - בזיכרון, במילים, בדמעות, בשמחת חיינו שתמיד תהיה מהולה בך, בכל היש הגדול שהיית, ובאינך".

"איך מספידים אשה זרה?"

גם הסופרת והתסריטאית שירי ארצי התגייסה לפרויקט. "במסגרת כל הדברים שלא יכולתי לדמיין ופתאום קורים, מצאתי את עצמי כותבת הספד לאשה זרה", כתבה ארצי בפייסבוק. איך כותבים הספד לאשה זרה? יש דף הנחיות, שאלות שצריך לשאול. מתי נולדה, איפה גדלה, מי היו הוריה, מה אהבה לעשות, מה למדה, במה עבדה, מי היתה משפחתה, מה השאירה אחריה. קיבלתי מספרי טלפון - הבת שלה, אחיותיה, האחיינית האהובה. הן היו אמורות לספר לי עליה, ואף שידעתי שהן מחכות לשיחה, חייגתי באצבעות רועדות, יודעת שאני מתקשרת אל אזור החיוג של הצער האינסופי. הן ענו מיד, סיפרו עליה בלשון הווה, עוברות בין בכי לצחוק כמו שרק במציאות משוגעת כזאת עוברים, כשהנפש היא תוהו ובוהו, כשהזמן הופך לשעון שבור, כשהמסך המפריד בין המוות והחיים נקרע".
2 צפייה בגלריה
פנאי רונן וודלינגר, מיוזמי הפרויקט
פנאי רונן וודלינגר, מיוזמי הפרויקט
רונן וודלינגר, מיוזמי הפרויקט: הרגשתי שזה רגע כל כך נורא ובעל משמעות לאומית, שגם את ההספדים צריכים לכתוב אנשים בקנה מידה לאומי"
ארצי מספרת שדיברה איתן ארוכות, ניסתה לדלות עוד ועוד פרטים, מעבר לתאריכים ולמקומות ולציוני הדרך. מי באמת היתה האשה הזאת. היא גילתה שהיא אהבה לקרוא, שהבת שלה היתה כל עולמה, שהיא גידלה רקפות גם בקיץ, שאספה מתכונים אבל אף פעם לא בישלה אותם, שסרגה חיות קטנות מצמר.
"מה הופך אדם למי שהוא? לא העובדות אלא מה שביניהן", כותבת ארצי. "כל היום כתבתי. עד הלילה... בסוף שלחתי את ההספד. תחנות בזמן, אנקדוטות, עמוד וחצי של ניסיון לסכם יותר מ־60 שנה. בלילה התהפכתי מצד אל צד. כאילו המשכתי לכתוב גם מתוך שינה, מנסה לגעת במה שבין המילים, במה שתחתן, במה שאי אפשר להגיד, בחללים. הרגשתי מאוכזבת מעצמי, כאילו לא הצלחתי במשימה, לא הצלחתי לתפוס את המהות, את הנשמה, רק את מה שמסביב. וכל יום אתמול הסתובבתי בתחושה הזו, שלא הצלחתי להבקיע את הזרות. ואז בערב, בחדשות, כשפרסמו את שמות החללים שהותרו לפרסום, בהיתי בשמות ובפרצופים הזרים, רבים כל כך, ופתאום ראיתי אותה ביניהם, את האשה שעליה כתבתי, וכל מה שסיפרו לי עליה צף פתאום, והיא לא היתה עוד שם ופרצוף, ולפתע הכרתי אותה, ולרגע אחד הצער הכללי התחלף באבל ספציפי, וחשבתי על בתה, ועל הרקפות, וסוף סוף הצלחתי לבכות".

"חושפים גם את הכוח"

כל כותבי ההספדים נדרשו להתמודד עם האתגר החמקמק המורכב הזה: לכתוב על אנשים זרים שלא הכירו, ולהצליח לגעת במאפייניו של כל אדם, באופן שייזכר אצל אוהביו וחבריו ומכריו, וגם אצל מי שלא הכירו אותו ונחשפים להספד. והיה עליהם לעשות זאת גם תוך כבוד לאותה מסורת של בארי וכלליה. "לבארי יש צורה מסוימת להספדים - זה משהו שמקובל בהרבה קיבוצים", מסביר וודלינגר. "זה הספד שנישא מטעם הקיבוץ ואמור להיות סיכום נקודות חייו המשמעותית של האדם, גלעד טקסטואלי, כשסביב עמוד השדרה הזה מביאים את הייחוד של הבן אדם, מי היה, איך זוכרים אותו, סיפור מצחיק שזוכרים עליו". הם הצליחו לעשות זאת, וההספדים אושרו בידי משפחות ההרוגים. הם הוקראו בהלוויות, וגם יעלו לאתר האינטרנט של הקיבוץ.
והפרויקט מעלה את השאלה אם לא כדאי להרחיבו לכל הרוגי המלחמה. "חשבתי על זה לא מעט", אומר וודלינגר. "מדברים איתי על ספר, על היכל זיכרון, אבל עוד לא התפניתי רגשית לטפל במה הלאה".
היום המידע זמין יותר, יותר קל ליצור קשר עם המשפחות והחברים, יש עמודי פייסבוק, וכך לכתוב הספד, או ערך בהיכל הזיכרון, לכל אחד מן הנרצחים.
"חשוב לשמור את כל הסיפורים של כל הנרצחים ביום הנורא הזה. אני מניח שמפעל הנצחה כזה יקום. אולי זה מצריך קצת פרספקטיבה. הכישור המוזר שנקרא לכתוב, לערוך, להתעסק בטקסט - הרבה פעמים אנחנו האנשים הכותבים, שהמילה היא פרנסתם, לא יודעים להעריך אותו. זו לא נראית לי מומחיות. בת הזוג שלי היא עורכת וידיאו, היא יודעת תוכנות, מבינה במחשבים, אני רק מעלה מילים על דף. אבל פתאום הכישור הזה משמעותי וחשוב לזיכרון שלנו".
ויש עוד משהו שוודלינגר לוקח ממיזם ההספדים: את תעצומות הנפש של אנשי בארי, את כוחה של הקהילה, את הייחוד לא רק של כל אחד מהנרצחים, אלא של הפרויקט הקיבוצי כולו. "אני רואה איך בין חמש הלוויות ביום, ביקורים בבתי חולים וישיבות, הקיבוץ מצליח לשמור על קהילתיות ולכידות ומבט קדימה", הוא אומר. "הרבה שנים רגילים לחבוט בקיבוצים, אבל עכשיו, גם דרך ההספדים, רואים כמה האנשים האלה, מבוגרים וצעירים, חונכו לעבודה ולחריצות, לתרומה לחברה, לצניעות. לצורך אחד ההספדים דיברתי עם אלמנתו של אדם שהיה קצין בסיירת, נהפך לאדריכל מצליח שתכנן פרויקטים בארץ ובעולם, ובמקביל נשאר חקלאי, עובד אדמה, ומספרים עליו שמעולם לא קנה בגד. מודל של רוח ועבודה. יש משהו בחינוך הזה, של לראות את עצמך חלק מקהילה, שיש בו עוצמה גדולה".