המשוררת מיה טבת דיין: "אני עפר ואפר לרגלי הכלבה שלי"
מיה טבת דיין גאה בדרך העצמאית שחצבה ובקהילת הכתיבה שגיבשה, מתאוששת מפגיעת טיל ישירה בבית אביה בעזרת הכלבה שאימצה, במקום קפה היא שותה שייק גיל המעבר שהמציאה, לא בשלנית ומבחינתה אפשר לבטל את המטבח, ומרגישה בבית בהודו
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית, בחדר השינה שלי, כי אני עובדת במיטה. סיימתי פגישה וחזרתי למקום העבודה שלי שהוא המיטה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני לא שותה קפה, אני לא אוהבת וזה עושה לי דופק מהיר. המצאתי שייק חלבונים, שאני קוראת לו 'שייק גיל המעבר', שאני מכניסה אליו את כל מה שאשה בגילי צריכה וגם בננה כדי שיהיה טעים, ואת זה אני שותה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני לא שותה בירה אבל אני אשמח לשבת עם הרב יונתן זקס ועם סבתא רבקה שלי. אני צריכה את שניהם דחוף, לכנס אותם ולהבין מה עושים עכשיו. שניהם היו מומחים ביהודים ואנטישמיות, הוא בתור פילוסוף בריטי שכתב על זה וגיליתי את זה רק אחרי מותו, והיא בתור סבתא חכמה וניצולת שואה שהיתה שם והיתה לה חשיבה פילוסופית. אני לא אתן להם את שייק גיל המעבר אבל נשתה משהו ונשב שלושתנו יחד".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני כותבת כבר כמה שנים ספר מסות וממואר, מאז 7 באוקטובר הוא קיבל תפנית והתחלתי מהתחלה אף על פי שהוא היה ערוך. אני עובדת הרבה על קהילת הכתיבה שלי, שקמה במלחמה נגד איראן. פתחתי זום של כתיבה למי שרוצה, הצטרפו 1,100 איש וזה התפתח לקהילה. הספר 'היהודייה הנודדת' יצא חמישה ימים לפני המלחמה עם איראן, הוא על איך שורדים מלחמה, כאמא, כיהודייה, כישראלית. הוא אחד המסמכים שאני הכי שמחה שכתבתי, ובמקביל זה לא ספר להשקות. מה אני אעשה יח"צ להישרדות? יש לו את החיים שלו, אנשים מזמינים אותו וזה מדהים כי לא חגגתי אותו".
מה השריטה שלך?
"הכלבה שלי. אני עפר ואפר לרגליה. מעולם לא עבדתי אל זר והנה אני עובדת את הכלבה. יש נשים שאומרות שכשהן נהיות סבתא משתחרר להן פיוז במוח והן עובדות את הנכדים שלהן, ואני מצאתי את עצמי עם כלבה חומה וחמודה שאימצנו במלחמה כדי לשקם את עצמנו. עברנו פגיעת טיל ישירה ויצאנו מזה מעורערים, זה קרה אצל אבא שלי בהוד השרון כשטיל נפל מחוץ לגדר והבית קרס. אימצנו כלבה שנשלחה לרפא אותנו וזה הדדי - אנחנו בתמורה עובדים אותה בהכל. מותר לה הכל".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מאמא שלי. לא להתחתן לפני גיל 30 וכשאני מתחתנת, אז עם גבר שהתשובה שלו לדברים היא 'כן'. הכרתי את הראל בגיל 30, גיליתי שהוא אומר 'כן' לדברים והתחתנו".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"אני מכינה אוכל, מבשלת לערב. אני יתומה מאמא ואחותי גרה בחו"ל, ואני לא בשלנית ולא חובבת, מבחינתי אפשר לבטל את המטבח, אבל יצא שאין מישהו אחר שיכין את ארוחות יום שישי וכולם צריכים להסתפק במה שאני הכנתי. יש לי עוד אח צעיר ואבא. גדלנו במסורת חילונית מאוד אדוקה של ארוחות שישי, שהאוכל בהן אינו הפואנטה אלא המפגש. אני עושה את המיטב כדי להכין אוכל סביר".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"הרבה מאוד, מאז המלחמה אני משקרת מלא, בעיקר לילדות שלי. בכל פעם שאני אומרת שיהיה בסדר, שאנחנו חזקים, וגם כששואלים 'את בטוחה?', אני אומרת כן".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
מיה טבת דיין
גיל:
50
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשואה +3
רזומה:
משוררת. ד"ר להינדואיזם ושירה סנסקריסטית. כלת פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (2018). ספרה האחרון "היהודייה הנודדת" ראה אור בקיץ האחרון בהוצאה עצמית שלה (mayatevetdayan.com)
"הראל, ברור. אבל הוא תפוס אז זה לא כהמלצה".
למה את מתגעגעת?
"לתקופה שאמא שלי והסבתות שלי היו בחיים, והיה אפשר לפגוש את כולן יחד, שהיו לי נשים מבוגרות ממני בחיים שאוהבות אותי. אני מתגעגעת גם לכל אחת בנפרד אבל בעיקר לביחד הזה. הן גם היו מבשלות אוכל יותר טעים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני אוהבת את הודו ומרגישה שם בבית. עשיתי דוקטורט בהינדואיזם וזה נתן לי את הלגיטימציה במשך 15-10 שנה לנסוע בכל שנה לכמה חודשים להודו. מרגע שכתבתי את הדוקטורט והתחלתי ללמד באוניברסיטה, לא היתה לי הלגיטימציה סתם לנסוע לכמה חודשים. אני רוצה לגור שם, זה גן העדן שלי".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על טיסות. אני ממש אוהבת נסיעות, כל מה שקשור לנסיעות ולא רק טיסות".
על מה יש לך רגשות אשם?
"בגדול על כלום, זה לא איבר שנולדתי איתו. אבל להיות אמא במלחמה ולחשוף את הילדות שלי לתהומות של פחד ואימה ממלא אותי אשמה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"הילדות שלי, אני חושבת שאלוהים מרוצה בגדול מאיך שאני אמא. בפן המקצועי שאני מצליחה לחצוב לעצמי את הדרך, שהיא לא המקובלת, ולהצליח בה. כל דבר אני עושה לצד הדרך הראשית: אני מוציאה ספרים לא בהוצאות, לא מפיצה לחנויות, אני מלמדת אצלי ולא במסגרות חיצוניות. אני מאוד עצמאית, פועלת עם הלב שלי, מקשיבה לקהל, ואני מאוד גאה בזה. זה דורש מלא כוח רצון כי זה גם נורא מפחיד".
מה מפחיד אותך?
"באופן הכי ספציפי מפחידים אותי טילים. יותר רחב מזה יש לי פחד קמאי שהחיים שאנחנו מכירים לא יהיו יותר, שמשהו באירוע ההיסטורי הזה שאנחנו עוברים בהווה יגרום לכך שחיינו בפועל לא יתקיימו יותר. כתבתי על זה בספר האחרון שלי. אף על פי שאסתדר בכל מקום אחר, זה מאוד מפחיד אותי כי מרקם החיים הנוכחי שלנו קדוש לי מאוד".
מה עושה אותך מאושרת?
"אחרי שנתיים וחצי של מלחמה אני מסתפקת ממש במעט. אני מאושרת שאני מצליחה לישון בלילה ולשמור על שגרה. היא הפכה למשהו שעושה אותי שמחה בבסיס, ולדעת אם מחר יהיה שגרתי זה בכלל אקסטזה".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הכתיבה היא הנכס הכי יקר שלי מאז ומעולם. מרגע שגיליתי שאפשר לכתוב בגיל 3, זו הדרך הכי טובה שלי להביע את עצמי. כתיבה היתה הצלה עבורי, זו הדרך הכי טובה להגיד אותי באמת וגם לעזור לאחרים. כשאני כותבת ואנשים קוראים, זה עוזר להם למצוא ניסוח פנימי למשהו שלא התנסח להם. גם ללמד כתיבה, בטח בתקופה כזו של מצוקה נפשית עמוקה, זה מרפא אנשים".
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
"את המסירות שלהם. החברים שלי הם המשפחה שלי אז מסירות ללא שאלות".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"דוריאן לקס, משוררת אמריקאית מדהימה שתרגמתי, הבמאי אטום אגויאן, שהסרטים שלו שינו את היצירה שלי, ויהודה עמיחי, כמובן".
