"אם הייתי יכולה, לא הייתי חיה פה"
סלין אסייג מפרקת בספרים שלה את המציאות הישראלית לפרגמנטים קצרים וחדים. ב"קרבה יתרה", ספרה הרביעי, גם המלחמה זלגה פנימה, ואיתה התחושה ש”אנחנו מתנהלים בעולם כמו כנופיה של בריונים עם רצון להמשיך להילחם, לרצוח, לחסל"
"בבוקר 6 באוקטובר 2023 שחיתי עם קבוצת אנשים בים הפתוח. המדריכה אמרה שיש להסתכל כל הזמן על קשתות החול בקרקעית הים - כדי לא לאבד את החוף. אחרי השחייה התקלחתי, אספתי את שרון ונסענו לפסטיבל הסרטים בחיפה. כל הדרך שתקנו. הגענו בצהריים וראינו פרק מתוך סדרה חדשה על האינתיפאדה הראשונה. בפרק רואים את מחנה הפליטים ג'באליה ותיעוד שעשה אחד החיילים במצלמה דיגיטלית קטנה. הוא צילם את הרחוב - את הצמיגים הבוערים ואת יידויי האבנים".
כך נפתח ספרה החדש של סלין אסייג "קרבה יתרה" (יצירה עברית). הסרטים שראתה באותו יום בפסטיבל – על הסכסוך, פליטים ומלחמות בעולם – היו רמז מטרים מהיקום למה שהתרחש למחרת אותו יום. "קרבה יתרה" מתאר בגוף ראשון ובפרקים קצרים את החיים בתוך ומאז 7 באוקטובר. הוא מדלג בין פרקי ילדות, מהאווירה הטעונה בבית ההורים בבת ים, לחיים אישיים שמתרוקנים לפתע מזוגיות ואז לחיים בהווה בשכונה הישנה בבת ים בבניין שגרה בו משפחה "משוגעת" – אבא, אמא ובן שרבים וצועקים כל היום – ומדי פעם מזמינים להם משטרה. הבן הוא מתמודד נפש שבין האשפוזים מגיע לבית ההורים ואז מתחילות המלחמות הפרטיות שלהם, שמשתלבות היטב במלחמת הנצח הכללית.
7 באוקטובר הופך את המוכר לזר, ואסייג מתארת איך אנחנו בקושי מצליחים לזהות את עצמנו אפילו בנסיעה בתחבורה ציבורית: "האוטובוס, כמו הכרכרה של חנוך לוין, הוא זירה סגורה שמאלצת אנשים שונים להיכנס לתיאטרון מזדמן של רצף רגעים אבסורדיים".
האם הכתיבה של הספר היא ניסיון לשמור על הזהות העצמית?
"אף פעם לא ראיתי את עצמי חלק מהישראליות והיהדות. אני לא מאמינה באלוהים, הדת נראית לי כמו סיפורי אגדה, וכל הלוחמנות, הפטריוטיות והלאומנות הישראליות רחוקות ממני. אם הייתי יכולה, לא הייתי חיה פה. 7 באוקטובר הוציא מאנשים דברים שלא תיארתי לעצמי. אנשים שחשבתי שהם בצד הפוליטי שלי פתאום חושבים שעונש מוות למחבלים זה דבר הגיוני, זה נוגד כל ערך שאני מאמינה בו. הלאומנות הזאת שמתפרצת עכשיו, התחושה שאנחנו כל־יכולים, הרצון להמשיך להילחם, לרצוח, לחסל, אנחנו מתנהלים בעולם כמו כנופיה של בריונים".
זה כמובן בא מתוך חולשה, פחד ויצר הישרדות.
"ברור, אבל ככל שחולף הזמן, אנשים כבר לא יכולים לראות שום דבר אחר מלבד זה. ואז אנחנו בלופ, הנרמול הזה הופך לחלק מהדנ"א שלנו. אנחנו כבר לא יכולים לחשוב על עצמנו אחרת".
את כותבת בספר נגד הנרמול של מצב המלחמה. את אדם פוליטי והכתיבה שלך היא גם אקט פוליטי.
"תמיד הרגשתי שאני יותר שמאלה מהשמאלנים, ואני לא רוצה להיות מטרה. אני מרגישה שכבר אי אפשר להגיד דברים. הדבר היחיד שהשתנה אצלי זו ההבנה שאנחנו כל כך שנואים עכשיו בעולם, שאין לנו מקום אחר. אני מרגישה שנקלעתי לסיפור היהודי־ישראלי, ואני בעל כורחי חלק ממשתפי הפעולה כי לא עשיתי מספיק כדי לשנות את המצב. המלחמה הפכה ללחם חוקנו וכבר לא מביאים בחשבון שיש אפשרות אחרת. עוד אזעקה, עוד טיל, נרוץ, נתמגן, נחזור".
אסייג (58) נולדה בקריית גת וגדלה בבת ים. היום היא גרה בעיר ילדותה, אמא לשתי בנות בוגרות. בעבר היתה נשואה, ובגיל מאוחר יחסית יצאה מהארון. היא למדה לתואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. במשך 25 שנה עבדה כהנדסאית מכונות ואל הספרות הגיעה בגיל מאוחר יחסית. ב־2014 פרסמה את הרומן הראשון שלה, "צעקה הפוכה", שתיאר את הבית שבו גדלה בבת ים של שנות ה־70 וה־80. אחריו ראו אור "פרקי מכונות" על עבודתה במפעל לייצור חלקי מתכת, "ימים למחיקה" על הוריה המבוגרים והחולים, ואוסף הסיפורים "אולמי שושנים". בשנים האחרונות היא עורכת ספרות המקור בידיעות ספרים, ועורכת כתב העת "צריף" של המסלול לכתיבה בבן־גוריון.
1 צפייה בגלריה
“קרבה יתרה”. “בספרים שלי אני הדמות הראשית אבל אני מסובבת את המציאות, זה אף פעם לא אחד לאחד”
את מתארת את המשפחה המשוגעת של הבניין, והם נראים כמו אלגוריה למציאות הישראלית.
"הספר התחיל מזה שרציתי לכתוב על המשפחה הזאת ולא על המלחמה, לא יכולתי לשאת את זה. הם שכנים שלי בבניין והתחלתי לכתוב על מה שקורה אצלם. זה לא אחד לאחד, הגברתי קצת את העוצמה. ואז בלי שאחשוב על זה, המלחמה הפכה דומיננטית בספר. אני לא אוהבת אלגוריות אבל זה מה שיצא. יש משהו בלחיות במקום הזה ולצד האנשים האלה שאי אפשר לא להקיש מזה למצב הישראלי הכללי. בתיאור המשפחה המשוגעת רציתי להעביר את תחושת ההתפוררות של החוויה האנושית בתוך זמן של זעזוע קולקטיבי, כי המשוגעים הם אנשים מפוררים".
כל הספרים שלך נוגעים בחוויה הפריפריאלית שגם בה יש תחושה של התפוררות. הכתיבה שלך התמסרה לתיאור ההוויה של הפריפריה.
"זה משהו קיומי בשבילי. זה מלווה את החיים שלי כחלק מהקיום שלי. משהו בשפה, בצורת הכתיבה, החלוקה למשפטים קצרים, לפרגמנטים, הכל מפורק – אבל יש משהו שמחזיק את הכל".
הספר נע בין התמונה הגדולה של החיים בישראל במצב מלחמה לתמונה הקטנה שלך עם ההורים, האחים ומחוזות הילדות. הוא נראה כמו המשך לשלושת ספרייך הקודמים.
"אני חיה במקום שגדלתי בו ואני די קרובה לבית הילדות שלי, יש משהו מרגיע בזה שאני יכולה לעבור שם ולראות את הבית הזה. זו חזרה למשהו ראשוני, שלמרות כל מה שהיה – יש בו זיכרון טוב. אני חיה ככה, כמו ספירלה שבה אני נמצאת גם עכשיו, גם אז ובכל שלב של החיים. הזיכרון מאוד חזק אצלי. אני זוכרת דברים ברמה של ריחות, צבעים, סיטואציות ומילים שנאמרו. אני כן מנסה להתרחק בכתיבה מבית הילדות, אולי זה יהיה חלק מההתפתחות שלי כסופרת".
הסוגה של הספרים שלך מעניינת, שילוב של ממואר ורומן.
"בארבעת הספרים אני עושה פחות או יותר אותו דבר מהבחינה הזאת. התנועה הספירלית של הזיכרון וההימצאות בעבר ובהווה זה מה שקורה כשהתודעה מפוצלת, ולכן הכתיבה הפרגמנטית. זה דומה לאיך שאני חושבת, לאיך שאני חווה את החיים ואיך אני מתנהלת בתוך העולם. זה טבעי לי. מה שלא טבעי לי זה לספר סיפור קוהרנטי עם התחלה, אמצע וסוף ועלילה סדורה. זה משהו שאני מנסה לעשות, ואולי יום אחד אצליח. בארבעת הספרים אני הדמות הראשית ללא ספק, אבל אני מסובבת את המציאות, זה אף פעם לא אחד לאחד. הכתיבה היא מרחב שמאפשר הכל".
