1,100 מטר של כאב: בין הערפל והקור באליפות העולם בסקיי ראנינג
מי רוצה לרוץ בשיפוע בלתי נתפס של 23%, בגשם וקור עז? אילן גולדמן השתתף באליפות העולם בסקיי ראנינג בבולגריה - ענף צעיר ומתפתח המשלב ריצה וטיפוס הרים - יחד עם כמה משוגעים שצלחו ערפל כבד, כאבים ושלג כדי לייצג את המדינה
שעות ספורות לאחר הנחיתה בבולגריה בראשית החודש, מצאתי את עצמי עומד בפאתי סופוט, עיירה דלה וזעירה, מביט מעלה אל עבר הר בלקני עצום ומיוער שפסגתו מכוסה כולה ערפל סמיך. מתוך הערפילים הגיחו קרוניות רכבל מיושנות שבאותה שעה היו מיותמות לגמרי מנוסעים. הקור העז, בערך 4 מעלות צלזיוס, עשה את שלו וביחד עם טפטוף מעיק ובלתי פוסק של גשם, הרחיק כל אדם מהסביבה.
המחשבה שבעוד שלושה ימים אהיה חלק מתחרות ריצה מוטרפת שמטרתה היחידה היא להעפיל לפסגת אותו הר שעליו הבטתי, העבירה בי סוג של צמרמורת מהולה בהתרגשות. ניסיתי לדמיין כיצד ייראה ועד כמה יכאיב השביל שעליו נרוץ, שמטפס בדרך התלולה ביותר למעלה, בצמוד ובמקביל למעליות הסקי. "אתם תצברו לא פחות מ־1,100 מטר של גובה בתוך 5 קילומטרים בלבד", הבטיחו מארגניה של אליפות העולם בסקיי ראנינג (skyrunning).
צבירת גובה היא בהחלט אחת ממטרותיו של הסקיי ראנינג, "ענף צעיר, מאוד קטן ואקזוטי, שהוא בעצם סוג של נישה בתוך נישת ריצת השטח וההרים", כפי שמסביר זאת יניב שושן, רכז התחום בישראל ורץ סקיי נלהב בעצמו. "מדובר בענף שמתפתח בקצב יחסית מהיר בעולם ויושב איפשהו על התפר בין טיפוס הרים לריצה". תנאי בל יעבור לקיום תחרות סקיי ראנינג תקנית, כך גם מדגיש שושן, הוא הגובה – יש לצבור כמה שיותר ממנו (בתחרות נדרשת עלייה שבה השיפוע הממוצע הוא לכל הפחות 6%), ורצוי גם שחלקים ממנה יתקיימו בגבהים של 2,000 מטר ומעלה.
בישראל עוסקים בתחום רק קומץ של משוגעים שנאלצים לנדוד לתחרויות מעבר לים. "המקומות היחידים שבהם ניתן לקיים תחרות סקיי תקנית בארץ הם החרמון והרי אילת", מסביר שושן, שמאמן רצים לאתגרים בדיוק מן הסוג הזה במסגרת בית ספר לריצת הרים שברשותו.
המשתתפים בתחרות סקיי ראנינג מודעים היטב לעובדה המאוד כואבת שיהיה עליהם לטפס בריצה לפחות 1,200 מטר על כל 20 קילומטרים שירוצו. במרוץ האליפות העולמית (לגילאי 40 ומעלה) שבו לקחתי חלק, כולם קיבלו זאת בהמון ציפייה. גם חברי המשלחת הישראלית הקטנטנה, שכללה שתי נשים ושלושה גברים (כולל כותב שורות אלו), ציפו לרוץ ולטפס כמה שיותר תחת דגל המדינה ולייצגה בכבוד גם בימים מורכבים.
בתחרות תוכננו להתקיים שלושה מקצים מרכזיים: מקצה "הטיפוס האנכי" (מכונה בעגה המקצועית: Vertical Kilometer) שאורכו 5 קילומטר המתנהלים בשיפוע ממוצע הזוי של 23%; מקצה ה"סקיי אולטרה" – אירוע קשוח ביותר הנמתח על פני 59 קילומטרים הכוללים גם טיפוס מצטבר של לא פחות מ־4,100 מטר; ומקצה סקיי "מקוצר" המורכב מ־32 קילומטר וגובה נצבר של 2,400 מטר. הכל כואב, הכל קשה, אך לפחות בנופי הבלקן המהפנטים.
ביום פתיחת התחרות המציאות היתה מאתגרת במיוחד. גשם זלעפות בלתי פוסק קיבל את משתתפי "המרוץ האנכי" שאליו עמדתי לזנק. ביחד עם טמפרטורה שנשקה לאפס מעלות, הקור והרטיבות חדרו כמעט מתחת לכל שכבת ביגוד. עשרות המתחרים, שהגיעו מקרוב ל־30 מדינות, עמדו על קו הזינוק למרגלות ההר. מדי נבחרותיהם הלאומיות של הרצים היו מסמורטטים וספוגים במים אך איש מהמארגנים לא שקל לרגע לבטל. הסבל והקשיחות הם חלק מהעניין.
מספר לא מבוטל מהרצים היה חמוש במקלות ריצה קלילים וקומפקטיים עשויים סיבי פחם. אלו נועדו לסייע להם במלחמה מול השיפועים המוטרפים שארבו במעלה הדרך. כותב שורות אלו, רץ מנוסה אך טירון בענף הסקיי ראנינג, העדיף להסתמך על רגליו בלבד. "אתה עוד תזדקק להם", הזהיר אותי אחד המתחרים רגע לפני יריית הפתיחה.
הזינוק לתחרות היה מהיר ועוצמתי. מהיר בהרבה ממה שניתן לדמיין בהתחשב בכך שהמרוץ כולו מורכב מעלייה בלתי נגמרת המצריכה חלוקת כוחות. "לאן לעזאזל הם ממהרים", חשבתי בעודי נאבק על מיקום בין עשרת המובילים במעלה שביל צר, תלול ובוצי שמתפתל בין עמודי מעליות סקי ועצי ענק. אבל הקצב, למרות השיפוע התלול והנוראי, המשיך להיות רצחני וכך גם המאבקים עם חלק מהרצים שחסמו עם מקלותיהם כל אפשרות לעקוף על השביל הצר. אף אחד לא שכח שבסופו של דבר הוא הגיע לאליפות העולם, והמלחמות הקטנות על כל מיקום נמשכו לאורך כל הדרך. כל עקיפה או הזזה מנומסת של רץ גבו אנרגיה חשובה.
הגשם העז פירק את השביל ויצר מאות מפלונים קולחים ומחליקים. גם אם היה למסלול הקשוח הזה סוף, הערפל הכבד שרבץ במעלה ההר בוודאי לא איפשר לראות אותו. שיפוע רדף שיפוע והאוויר בריאות הלך ואזל, במקביל לתחושת קור כואבת וחותכת בקנה הנשימה. השרירים הדואבים שיוועו לכל פיסת חמצן.
לשמחתי, האימונים הקשים בכרמל ובמרומי החרמון בשבועות שקדמו למרוץ עשו את שלהם. למרות התנאים, מצאתי את עצמי מתקדם למעלה. עזרה גם העובדה שבחרתי לתחרות ציוד קל במיוחד ואף השלתי 10 ק"ג ממשקלי. במרוצים מן הסוג הזה, כל גרם שעולה איתך במעלה ההר, מורגש מאוד.
לבסוף, אחרי מעט יותר מ־40 דקות, הישועה הגיעה בדמות תחנת מעליות הסקי שהסתתרה לה אי שם בין העננים ופתיתי השלג שהחלו לרדת. דקות לפני ההגעה אליה, כבר נשמעו קריאות העידוד לראשוני המגיעים, בהם גם המנצח – מדליסט זהב אולימפי בענף הסקי קרוס קאנטרי הקשוח.
כותב שורות אלו הסתפק במקום ה־22 (ושביעי בקטגוריית הגיל 45-40), וגם בכוס התה החם שהמתינה בקו הסיום. "עכשיו אתם צריכים לצערנו לרדת בריצה", הכריזו המארגנים, רגע לפני שהתבקשנו לרדת בזהירות חזרה מאותה דרך שבאנו. בניגוד לרצי הסקיי, המעליות באותו יום נכנעו למזג האוויר.
