שני אמיגוס, אפס דימיון ודאבל פיצ'ר מושלם
סרטי תעודה חדשים על צ'בי צ'ייס ועל מרטין שורט, שני קומיקאים שעבדו באותם חוגים ויצאו הפכים מוחלטים, אומרים לא רק משהו על בידור והומור, אלא גם על נפש האדם והיכולת שלה להתמודד עם טראומות
מדובר בדאבל פיצ'ר מפתיע ומרגש, שהגיע אלינו למסכים בזה אחר זה. שני סרטי תעודה - האחד על צ'בי צ'ייס (yes ,HOT ופרטנר TV), בן ה-82, והשני על מרטין שורט (נטפליקס), בן ה-76 — שניים מ"שלושה אמיגוס", הקומדיה הקלאסית שבה כיכבו יחד עם סטיב מרטין. הסרטים מציגים קומיקאים שהם הפכים מוחלטים, עם קריירות שנראות דומות אבל למעשה שונות לגמרי. הם עבדו בחוגים כה סמוכים זה לזה, שתפגשו לא מעט מהמרואיינים בסרט האחד גם בשני. כל אחד מהם שווה צפייה, אבל צפיה בשניהם ברצף יוצרת אימפקט מיוחד במינו, שאומר לא רק משהו על בידור והומור, אלא גם על נפש האדם והיכולת שלה להתמודד עם טראומות. בשניהם צוחקים כהוגן בהתחלה, אבל מסיימים את הצפייה עם דמעות.
צ'בי צ'ייס, בעיני, הוא אחד האנשים המצחיקים ביקום. את הופעותיו בעונות הראשונות של "סאטרדיי נייט לייב" אני זוכר בעל פה. סרטיו הראשונים (״מהומה במועדון״, ״חופשה נעימה המפתחות בפנים״) היו היסטריים והגדירו את הקומדיות המטורפות של שנות השמונים. אבל בסרט "אני צ'בי צ'ייס ואתם לא" הבמאית מרינה זנוביץ' (שכבר ביימה שני סרטים על רומן פולנסקי ואחד על רובין וויליאמס) באה לצ'ייס לברר איתו למה הוא כזה חרא של בנאדם. זה מהידועות: צ'ייס העליב והשפיל כמעט כל מי שעבד איתו ולכן בהדרגה אף אחד לא רצה יותר להעסיק אותו. "לעבוד עם צ'בי זה להיות ליד האדם הכי מצחיק, אבל גם הכי מסוכן", אומר עליו דן אייקרויד, שהיה עם צ'ייס בעונת היסוד של "סאטרדיי נייט לייב".
דן הרמון, היוצר של ״קומיוניטי״, ניסה לתת לצ׳ייס קאמבק בסיטקום הפופולרי, אבל גילה מהר מאוד שצ׳ייס הוא אכן האדם הנורא, הבוטה והמעליב שכולם הזהירו אותו מפניו. הוא פוטר גם משם. למעשה, הוא מעליב את זנוביץ' בשניה שהיא מתיישבת מולו. והיא, מצידה, מנסה להבין ממנו למה. מאיפה מגיע המנגנון הזה, כי אין לו טורט. העובדה שהוא גדל לצד אב אלים ומתעלל מוצעת כהסבר אפשרי לאופיו המניאקי. רגעים של חסד מגיעים בסוף כשמתברר שצ׳ייס זכה באחרית ימיו במשפחה אוהבת ותומכת - אשתו ובנותיו אוהבות אותו, תומכות בו ומבינות את מצבו. הן גם הצילו את חייו כשבשנים האחרונות אושפז עם שבץ שסיכן את חייו ומחק לא מעט מזכרונו (אבל לא את אופיו).
כשעלו הטיזרים בנטפליקס לקראת עליית סרט תעודי על מרטין שורט, תהיתי לעצמי איזה עניין יש לעשות עליו סרט. שורט זוכה לקאמבק נהדר בזכות ״רק רוצחים בבניין״ והוא תמיד בדרן שכיף לראות על המסך, אבל הוא לא נראה אדם מעניין במיוחד, כזה שיש לו חומרים לסרט תיעודי טוב. וואו, כמה טעיתי. לורנס קסדן, אחד הבמאים והתסריטאים הגדולים בהוליווד ("החברים של אלכס", "התייר המזדמן"), וחברו הטוב של שורט מזה ארבעים שנה, ידע את כל זה ויצר כאן לא רק סרט קאמבק עבורו, הראשון שלו מזה 14 שנה, אלא את אחד הסרטים היפים והמרגשים - לאו דווקא על בידור ופרסום, אלא על חברות.
להבדיל מצ׳בי צ׳ייס, מרטין שורט, מתגלה כאדם הכי נחמד ביקום. והוא גדל בבית קנדי אוהב, בריא ותומך. בלי טראומות. ללמדנו שלא כל קומיקאי צריך עבר עצוב כדי להיות מצחיק. הסרט "מרטי, החיים קצרים" מתחיל בדיוק כמו הסרט של צ'ייס - הם עבדו עם אותם אנשים באותם מקומות באותן שנים. אלא שצ'ייס נהיה כוכב בין לילה, ולשורט לקחו כמה שנים טובות עד שזכה להצלחה, עד שלבסוף הם נפגשו בסרטו של ג'ון לנדיס, "שלושה אמיגוס". אני ורוב נערי האייטיז (למשל, ג׳ון מולייני שמרואיין בסרט), זוכרים אותו כאחת הקומדיות הגדולות של שמות השמונים, אבל כוכבי הסרט ההוא דווקא מצולקים מהכישלון הקופתי שלו בזמן אמת ולא מודעים למעמד הפולחני שלו זכה מאז. אלא שסיפורו של שורט לא נשאר שמח: רצף של אסונות היכה אותו מאז גיל ההתבגרות ועד ממש לאחרונה. בזה אחרי זה האנשים הקרובים אליו ביותר מתו. אבל שורט סרב להישבר ובחר שלא להיות אדם כועס או מגעיל. להפך.
אחד הדברים המקסימים בסרט הוא הגישה שהיתה לקסדן לחומרי הווידיאו הביתיים של שורט ואשתו, ננסי דולן. מתברר שהיה להם בית פתוח והם אירחו בו את חבריהם. והחברים שלהם היא רשימת הניים-דרופ המדהימה ביקום, מטום הנקס ועד מישל וברק אובמה. כולם הגיעו למסיבות של משפחת שורט, ומרטין צילם את כולם עושים חיים, שרים, מתחפשים ומפרגנים. באחד הרגעים בסרט ספילברג לוקח את המצלמה מידיו של שורט ומצלם אותו ואת טום הנקס מבצעים מחווה משלהם לסצינת הסיום של ״קיד וקאסידי״, וכך הסרט הזה למעשה חושף סרט ביתי גנוז של ספילברג. והסרט מלא ברגעים כאלה, שמצד אחד נועדו להראות את גלריית החברים המפורסמים של שורט, אבל למעשה מציגים את האהבה שמקבל מי שבעצמו מפיץ אהבה ותמיכה באחרים. אחת המרואיינות המרכזיות בסרט היא קתרין אוהרה (״שכחו אותי בבית״), שיחד עם יוג׳ין לוי, היתה אחת מחברותיו הקרובות של שורט עוד מראשית ימיהם בעולם הקומדיה של טורונטו, והיא הלכה לעולמה במפתיע בינואר השנה, אחרי צילומי הסרט שמוקדש לזכרה. יש עוד דמות בסרט שמתה אחרי תום הצילומים, אבל עליה אי אפשר לכתוב כי זה לגמרי שובר לב, איך איש כל כך נחמד כמו שורט, חווה כל כך הרבה אסונות, ולא מפסיק להיות אופטימי. הסרט הזה, שבתחילה חשבתי שיהיה לא מעניין, התגלה כמתנה מופלאה.
דירוג המחבר
"אני צ׳בי צ׳ייס ואתם לא״ (ארבעה כוכבים)
״מרטי, Life Is Short״ (חמישה כוכבים)
