הנכד של היינן שנרצח ב־7.10: "היקב הציל אותי, אבל הוא לא רק מפעל הנצחה"
בגיל 25 מצא גל פאוקר את עצמו אחראי על היקב של סבו גדעון שנרצח בניר עוז. בשנתיים שחלפו הוא הופך אותו מתחביב ליקב מסחרי שצפוי לייצר 50 אלף בקבוקים בשנה. "לפעמים יש רגשות אשם על זה שאתה תקוע בעשייה ולא עוצר להתאבל. 7 באוקטובר היה מכה בראש אבל גם דלת שנפתחה"
הפסטורליה כמעט מושלמת. אנשים יושבים מול כרם ענבים ולוגמים יין. גן הקקטוסים השכן והמרהיב פורח, ולרגע אפשר לשכוח שמאחוריו ניצב ביתם של יוכקה ועודד (ז"ל) ליפשיץ. בצד השני עומד ביתו הישן והשרוף של גדעון פאוקר ז"ל שנרצח ב־7 באוקטובר. בקצה האופק, לא רחוק, מציצה עזה, שממנה עולים כל העת הדי הפיצוצים.
אלא שבנות יקב פאוקר, הגיסות עירית וגליה פאוקר, לא נותנות לזוועה לנצח ומתעקשות על יין וגבינה, גם בלב קיבוץ ניר עוז שעדיין נטוש כמעט לגמרי. רק תמונותיהם של התאומים החטופים עדיין גלי וזיו ברמן ושל תמיר אדר החלל שגופתו עדיין שם, התלויות על קיר הקרוואן הקטן שבו הן עומדות ומוזגות יין וקפה ופורסות גבינה המוגשת לצד פירות העונה, מזכירות גם למי שמסוגל שלא להסיט את המבט הצידה היכן הוא שותה את כוס הרוזה המצוין שהרגע נמזג עבורו.
אני מחכה לגל פאוקר, היינן הצעיר (25) שירש את היקב של סבו המנוח וחבריו כמעט בעל כורחו. פאוקר עסוק ביקב החדש שבונה המשפחה. בינתיים עירית, דודתו, עושה לי סיבוב בקיבוץ. היא מראה לי את המקלט שבו ייצרו אביה וחבריו את יינותיהם במשך עשרות שנים. יינות שמעולם לא נועדו למכירה אלא רק להם ולחבריהם.
"סבא הגיע ליקב מאוחר"
והנה מגיע גם גל הצעיר. הוא מראה לאורחים המעטים את חדר החביות הזערורי שבו מתיישנים כרגע יינות בציר 2024. פאוקר מתגורר כרגע בבית זמני בצאלים ומתכנן לעבור בקרוב לניר עוז. עד 7 באוקטובר לא עסק בכלל ביין מעבר לעזרה לסבו בבציר. פאוקר הסב ז"ל ייצר יין מהכרם הקטן בן שני הדונמים שמולו אנחנו יושבים שניטע ב־2006. יחד עם חיים פרי ז"ל, יורם מצגר ז"ל, גדי מוזס יבדל"א ועוד חברים מזדמנים הם הכינו בכל שנה כ־1,000 בקבוקים. "סבא הגיע לזה בפנסיה. אני חושב שאם היה מתחיל קודם הוא היה ממנף את זה יותר. היתה לו כמובן הכשרה חקלאית. הוא לקח כמה קורסים ביקב שורק והתייעץ עם אנשים, למשל עם היינן אבי פלדשטיין. היה מין מועדון יין של חבל אשכול ושם הכיר את חיים גן מ'איש הענבים' (מועדון יין יפואי ותיק, ממוסדות היין החשובים בארץ – ח"ג) שעזר אחר כך להציל את היין שנשאר במקלט ולהנחות אותנו".
בכרם ניטעו ענבי מרלו וקברנה סוביניון שנעקרו בינתיים. אחרי 7 באוקטובר נוספו גם פטי ורדו, מלבק, מרסלן, פינוטאז' ואפילו גפן מקומית קדומה בשם יעל.
7 באוקטובר תפס את פאוקר אצל זיו, בת זוגו בעין החורש שבעמק חפר. "ראיתי בטלוויזיה את הטנדרים של חמאס שפורצים את הגדר. הרמתי טלפון לסבתא שהיתה בממ"ד וניסיתי להתקשר לסבא שרק ענה בווטסאפ. סיוון אח שלי היה אצל בת זוגו בכפר עזה וענה בלחישות. אחר כך גיליתי שהוא נפצע בשתי הידיים. ברגע שהיתה שעת כושר, הוא ובת זוגו ברחו לבית של ההורים שלה, עשו לו חוסמי עורקים מאולתרים".
סיוון פאוקר עדיין מתאושש אחרי שיקום ארוך בשיבא. "כיום הוא לא כשיר לעבוד, אבל עוזר במה שהוא יכול. איבדנו גם את תמיר אדר, בן דודי, שהיה בכיתת הכוננות של ניר עוז, הוא יצא ראשון ונהרג. יומיים אחרי פינו אותנו למלון ים סוף באילת. כבר ידענו שסבא נרצח אף שלמדינה לקח שבועיים וחצי להודיע לנו. לא היתה מדינה. ב־16 באוקטובר הוא היה אמור לחגוג 80, ובמקום ארגנו לו הלוויה".
"כבר בסוף אוקטובר ירדנו ליקב בניר עוז. הגיעו לעזור לנו חיים גן והייננים שיבי דרורי ומאירם הראל. הם ביצעו כל מיני פרקטיקות שמאז נהיו לי הרבה יותר מוכרות. הסבירו לי מה לעשות, ואמרו: 'טוב, יש לך יקב לטפל בו'. לא שאלו אם אני רוצה אלא אמרו: 'קח! הטלפון שלנו תמיד פתוח בשבילך'".
פאוקר קצת מתרגש עכשיו: "ידעתי כמה זה היה חשוב לסבא שלי. מהרגע שקיבלתי את המפתחות, לקחתי אותם בשתי ידיים. אבא שלי אמר שנראה לו שזה יושב עליי טוב ושאנחנו צריכים לעשות יין לזכר סבא".
אני שואל בזהירות אם זו לא מוטיבציה בעייתית במקצת, לייצר יין שהוא רק מפעל הנצחה, מרגש ויפה ככל שיהיה. פאוקר מפתיע אותי. מסתבר שזה לא כל הסיפור.
"שתלנו עוד 57 דונם כרם בעין הבשור השכן, במשק של דוד שלי".
57 דונם זה כבר לא צחוק. מדובר בשווה ערך ליותר מ־50 אלף בקבוקי יין בשנה. "שתלנו פטי ורדו, סירה, פטיט סירה, פינוטאז' ויעל אדומים, ובלבנים: סוביניון בלאן, סמיון, פרנץ' קולומבר ושנין בלאן. חוץ מזה אנחנו בונים שם יקב גדול".
למה לא בניר עוז?
"כי ניר עוז חווה טראומה מאוד גדולה, ולא יכול לקבל עכשיו החלטות גדולות".
"יקב במקום פסיכולוג"
בבציר הנוכחי מתוכננים כ־7,000 בקבוקים, בינתיים בעיקר מענבים קנויים מכרמים אחרים. את הענבים של הכרם בניר עוז מפנים ליקב ניר עוז כפי שהיו עושים תמיד פאוקר ז"ל הסבא וחבריו. "היין הזה לא למכירה, הוא באמת מפעל הנצחה", אומר הנכד. "יקב פאוקר שאנחנו מקימים יהיה המסחרי שפונה לעולם.
"אני לא מפעל הנצחה. אם זה מה שהיינו רוצים להיות, היינו ממשיכים לייצר 1,000 בקבוקים. קפצנו על המציאה. הטיפול ביין הפך לנגיעה בטראומה, וזו דרך להמשיך הלאה ולא לשקוע. היקב הוא במקום פסיכולוג. 7 באוקטובר היה גם מכה בראש אבל גם דלת שנפתחה".
בסוף אוקטובר ירדנו ליקב, והייננים שהגיעו אמרו: ‘טוב, יש לך יקב לטפל בו'. לא שאלו אם אני רוצה אלא אמרו: ‘קח'"
"היינו חברים טובים, סבא ואני, הנכד הבכור שלו. הוא היה אומנם יקה אבל היו לו יציאות פולניות. פעם כשסיימנו לעבוד באמצע הלילה, והיינו סחוטים, הוא אמר: 'מה, אני צריך למות כדי שתיכנסו לעניינים?'. אם הוא היה חי ספק אם הייתי נכנס לזה, אבל בנסיבות החיים זה די הציל אותי. היקב נתן לי דרך ובשביל מה לקום בבוקר בתקופות קשות מאוד. ועדיין, יש חטופים ואחי עוד משתקם, חבל שזה לא יכול היה לקרות כשהוא פה ליד.
"זאת נקודת אור בשביל אנשים שאיבדו את הכל כמעט. אני שמח בדרך הזו שקיבלתי אבל מאוד עצוב ומרגיש בחסרונו ובחסרונם של עוד אנשים. זו דואליות שהתרגלנו אליה. הרבה אנשים בחרו בחיים. אני אישית עוד לא עצרתי להתאבל, אז לפעמים יש רגשות אשם על זה שאתה תקוע בעשייה ולא עוצר, אבל אותי זה הציל".
