סגור
חיפוש

בלשית אמיתית: סדרה חדשה ומעולה עם קייט ווינסלט

ב”הסודות של איסטאון” בכיכובה של ווינסלט יש משהו עמוק וחודר. לצד מקרה הרצח והמרכיב הבלשי שבמרכזה, יש בה גם תיאור מלא ועשיר של עיירה מתפרקת. לפעמים היא מזכירה את מיטב הסדרות הבריטיות מסוגה

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי צורכת בזה אחר זה פרקים של FBI ו”FBI מבוקשים”, סדרות של דיק וולף, יוצר אימפריית “חוק וסדר”, ומזמזמת לי את מילותיו של השיר הגאוני מ”סטרדיי נייט לייב”: “סדרות רצח, עוד הפעם ועוד הפעם, לצפות בהן זה הדבר האהוב עליי בעולם”.
במערכון מזמרות הקומיקאיות את מילות השיר, ומתארות מה הן עושות בזמן שמבתרים גופות של נשים על המסך: גוללות באינסטגרם, כותבות בווטסאפ לאחותן שהתינוק שלהן מושלם, שוכבות על הספה ובולסות פיצה, בזמן שמולן מדממת לה גופה מבחילה.
סדרות הרצח הנוסחתיות האלה נבנות על שלד של אירוע טראומטי, עם התחלה, אמצע וסוף, כמה אמירות קבועות, דימוי של רגש, ושחרור — ומספקות צפייה אסקפיסטית למקומות של זוועה. נקסט, הבו לי את הפרק הבא.

1 צפייה בגלריה
פנאי קייט ווינסלט ב הסודות של איסטון
פנאי קייט ווינסלט ב הסודות של איסטון
קייט ווינסלט ב"הסודות של איסטון". מעניקה לסדרה עומק בריטי
(צילום: באדיבות yes)
על רקע זה (אבל זה לא מחייב) באה “הסודות של איסטאון”, העולה הערב ושבעת פרקיה ישודרו בהפרש של שבוע בין פרק לפרק, ב־HBO (אצלנו ב־HOT, yes וסלקום TV), ועוצרת הכל. היא מוצעת בשיטה הוותיקה של פרק בשבוע ולא בבינג’. זה מותיר זמן לחשוב על האירועים אחרי כל פרק, ומאפשר לנשום גם תוך כדי הסיפור. היא לוקחת את הזמן, בוודאי בהתחלה, ולאט לאט מוסיפה שכבות של בשר, שרירים, עצבים ונשמה על השלד של הבלש(ית).
האקספוזיציה בפרק הראשון מוגשת בסבלנות ובעושר של פרטים. כבר בפרק הראשון של “הסודות של איסטון” מבינים שמדובר במשהו אחר, משהו שצריך להתמסר לו במלוא הריכוז. צריך להזדקף על הספה, להניח את הטלפון בצד, ולהישאב לחלוטין למה שהסדרה מציעה.
זה סיפור אמיתי — לא במובן שהוא מבוסס על מקרה אמיתי, כי הוא לא, אלא בכך שהוא מביא איתו אמת. יש בו מרכיב בלשי וגם מקרה רצח, אבל יש בו גם רגש טהור, תיאור מלא ועשיר של עיירה מתפרקת, של מעמד הפועלים האמריקאי הלבן של החוף המזרחי (לפרקים הזכירה לי את “מנצ’סטר ליד הים” במראה ובתחושה שלה).
רוצים לפתור את התעלומה
זו סדרה על החיים, כלומר על הקושי והתסכול, במקרה שלה, אבל גם על דברים מצחיקים. הכל מוגש בתסריט (של בראד אינגלסבי, בן פנסילבניה, שמכיר היטב את האינטראקציות והאווירה ומיטיב להעביר אותן), בבימוי (קרייג זובל “הנותרים”, “ווסטוורלד”), בצילום, בפסקול ייחודיים, שיחד מדברים על אהבה, חלומות, שאיפות, התמכרויות, דיכאון, פגועי נפש, על אסון וגם על תקווה.
מעל לכל זה מיתמרת קייט ווינסלט (שחזרה לטלוויזיה אחרי עשור מאז כיכבה ב”מילדריד פירס” המצוינת), בתפקיד מייר שיהאן, השוטרת המקומית של העיירה בפנסילבניה, קפטנית קבוצת הכדורסל מימי התיכון, הבטחת העיירה, שלא הגשימה הרבה, ונראית מהוהה, בבגדים הגבריים המגושמים שלה, ומטפלת בענייני שגרה הקטנים על מידותיה, עד שמגיע רצח של נערה שהיא אם צעירה, שאותו היא מנסה לפענח.
השחקנית הבריטית מאמצת מבטא פנסילבני אמריקאי, אבל מעניקה לסדרה עצמה עומק בריטי המזכיר את הטובות שבסדרות הבלשיות הבריטיות. בזמן הצפייה בסדרה לא רק שרוצים לראות את התעלומה נפתרת, אלא גם את חייה של מייר מסתדרים, כי אכפת לנו ממנה ומגיע לה — וגם לנו.