סגור
חיפוש

"מוצב ריחן הוא מובלעת בחיי"

בניגוד לכותבים אחרים של זיכרונות מלבנון התמקד אסף גורדון ברומן הביכורים שלו, “ריחן סאנסט“, יותר בדרמה ופחות בטראומה של השירות שם. “אין בכתיבה שלי דחף תרפויטי, ולצד הסכנה היה שם גם ריגוש”, אומר המפיק האחראי של סדרות הדרמה ב־HOT, שלא פוסל את האפשרות שבעתיד גם הספר שכתב ימצא את דרכו למסך

די נדיר למצוא ספר שמספר על שירות צבאי בלבנון, ואינו מרוכז בחוויה פוסט־טראומטית. אסף גורדון, אולי בשל עיסוקו כמפיק סדרות דרמה ב־HOT, בחר בדרמה במקום בטראומה. בספרו “ריחן סאנסט” הוא מספר על מוצב ריחן, המובלעת הצפונית והמרוחקת ביותר בלבנון, ועל חוויית השירות שלו ושל חבריו שם, כולל התקפות של חיזבאללה על המוצבים הסמוכים, אבל איכשהו אוירת הספר נשארת חיונית, אולי אפילו חיובית.
זה הרומן הראשון של גורדון, המפיק האחראי של סדרות הדרמה ב־HOT. בן 43, נולד בפתח תקווה, גדל בהוד השרון, שירת ביחידת חה”ן של הצנחנים, ובמשך השירות שלו עשה שני קווים, כלומר ארבעה חודשים ועוד ארבעה חודשים, במוצב ריחן ב־1999, רגע לפני הנסיגה מלבנון.

2 צפייה בגלריה
פנאי אסף גורדון בזמן השירות במוצב ריחן
פנאי אסף גורדון בזמן השירות במוצב ריחן
אסף גורדון בזמן השירות במוצב ריחן

“ריחן סאנסט” (הוצאת כנרת־זמורה) מספר על שאול, בחור רגיש שמגיע לשירות במוצב, יחד עם חברו הטוב אדם. הוא מתאר את השיחות והחברויות ואהבות הנעורים של הלוחמים, וחלק מהרומן מתרחש בזמן הווה, שנים אחרי השחרור, כששאול — חובב גלישה מושבע — חי לבדו ביפו, עובד כמדריך גלישה, וויתר על מסלול החיים השגרתי של אוניברסיטה־נישואים־ילדים.
למעשה גורדון מתאר בספר חוויה של חניכה והתבגרות באיזור לא מוכר. “בדיוק כך”, הוא אומר, “כי לא חוויתי שום דבר כזה עד אז ומאז. ריחן הוא מובלעת בחיים שלי. אין בכתיבה דחף תרפויטי, אני לא פוסט טראומטי. רציתי לכתוב ספר ובשירות שם היתה הרבה דרמה”.
אתה מתאר את הפער בין הנוף היפהפה של לבנון, ובין הסכנה ואימת המוות האורב, וכך גם בתיאורי הגלישה שלך.
“נכון, אני כל הזמן מתאר תחושות שהן הכי: בצבא אתה הכי עייף, הכי רעב, הכי צוחק הכי בוכה, כל ה’הכי’ הזה לא היה קיים אם לא היה מוות ליד. גם בים הלצד סכנה גדולה יש ריגוש”.
גורדון אומר שיש לו “תיאוריה קצת מרדנית; אני חושב שפוסט־טראומה לאו דווקא נגרמת מפני שהיית ליד מוות וראית אנשים נשרפים, אלא יותר בגלל החוויה של השירות הקרבי: זה מצב תמידי של דחק, של חוסר, לוקחים אותך לקצה, וגם אם לא ראית מעולם אדם מת, אתה יוצא משם אחר. אם אתה לא מספיק חזק נפשית, אתה נושר. זה לא הקרב עצמו אלא עצם השירות שהוא קיצוני”.

2 צפייה בגלריה
פנאי אסף גורדון
פנאי אסף גורדון
אסף גורדון
(צילום: עמית שעל)

אבל בספר הזיכרונות מהמוצב דווקא ביתיים, אפילו חמימים.
“אלה הזיכרונות שלי, איך יושבים יחד ומשחקים וויסט, איך אני שוטף כלים בתורנות מטבח ושומע ציון גולן, אותה קלטת כל הזמן, רואים יחד ‘החשוד המיידי’. אני זוכר דברים טובים”.
זה די יוצא דופן כשמדובר בעיסוק בלבנון.
“ספר טוב או סרט טוב לא אמורים ללכת לקצה, יש אירועים קשים בספר, אבל יש גם דברים חיוביים. כמובן שאני גם זוכר את ההתקפה על מוצב רזלן הסמוך של צד”ל. הייתי חובש וקפצנו לשם וראינו מחבלים הרוגים שוכבים על הדפנות, ואני הייתי צריך לטפל בשלושה פצועים של צד”ל. כל האירוע ארך 12 דקות אבל אני זוכר אותו כמו סצינה בסרט. אולי זה חלק מהעניין של התהליך הנפשי, הכל נראה לי כמו סרט”.
הגיבור שלך, אולי קצת בדמותך, הולך לגלוש, חי לבדו, קצת מוותר על אורח חיים נורמטיבי.
“אבל האם הוא חי ככה בגלל האירועים שחווה? יכול להיות שזה הבנאדם וזהו”.
אולי המקום שאליו מתנקז הפחד והכאב זה המרחב הזוגי, כי להתמסר למישהו באופן מלא זה באמת סכנת נפשות.
“נכון, רון לשם (מחבר הספר ‘אם יש גן עדן’ ויוצר הסדרה ‘שעת נעילה’, ש.ל) שקרא את הספר, אמר שהוא מבין למה שאול רווק. הוא צריך זמן משלו לדבר עם העבר, לדבר עם המתים. הוא צריך את המקום הזה לעצמו, הראש שלו תפוס עדיין”.
איך עיבדת את חוויית השירות שלך בינך לבין עצמך?
“כל שלוש השנים האלה היו טקס התבגרות. לא רק התקופות במוצב. זו לא חוויה פלאית. וכשאתה כותב אתה מוסיף הומור ודרמה ומקשט יפה, אז אולי בכל זאת הכתיבה היא תרפויטית”.
גורדון מעיד שהוא אוהב לקרוא את ספרי המלחמה של ארנסט המינגוויי: “למרות שהוא כותב ריאליסטי, הוא צובע את המלחמה בצבעים יפים. יש שם רגעים רומנטיים, ואפילו רגעים של כיף”.
בכל זאת, בספר אתה מקדיש פרק לרב סרן נדב מילוא, שנהרג בלבנון בהיתקלות עם מחבלים.
“כשהייתי בטירונות עצרו את האימונים באמצע, אמרו ‘חמש דקות אתם על אלף, נוסעים לאנשהו’. נדב מילוא, מפקד היחידה שלי, היה קצין מיתולוגי, אגדה בחייו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בהלוויה שלו, אלפי אנשים. ביום הזיכרון אני חושב על נדב מילוא”.
הספר יצא בסמוך להחלטת הממשלה להעניק אות מערכה לחיילי צה”ל ולאנשי צד”ל שלחמו בלבנון מספטמבר 1982 ועד מאי 2000. יוזמה של בני גנץ וגבי אשכנזי, וסופו של מאבק ממושך על הכרה, שקיימו לוחמים בלבנון לאורך שנים. “ישראל היא מדינה צעירה, אנחנו אוהבים נצחונות, אומת הסטארט־אפ והחיסונים”, אומר גורדון. “אבל כשיש כשלונות מטאטאים אותם מתחת לשטיח. לכן לקח כל כך הרבה זמן ללוחמי לבנון לקבל הכרה. עברו 20 שנה, משלימים עם ההפסד”.
זו מלחמה שהפסדנו בה.
“כן, אבל לא באופן חד משמעי. ב־1982 שרון צדק, ירו קטיושות על קריית שמונה והיה צריך להפסיק את זה. אבל אחר כך נסחפנו לעולם שהוא כמו וייטנאם: 17 שנה מדממות, עד שבאה דמות בשיעור קומה של אהוד ברק והצליחה להוציא אותנו משם. בלי ברק עד היום היינו שם”.
גורדון נסע לטייל אחרי הצבא, גלש בכל מיני מקומות בעולם, וכשחזר החל לעבוד כמפיק בתעשיית הטלויזיה. מאז הפך למפיק בפועל של סדרות כמו “תא גורדין”, “איש חשוב מאוד”, ו”אופוריה” כשהוא נשאל אם גם “ריחן סאנסט” בדרך להפוך לסדרה הוא משיב ש“מי שמסתכל מבחוץ יגיד ברור, אבל צריך הרבה כוחות ומוטיבציה, זה שאתה מבפנים לא אומר שזה יקרה על דרך המלך. בשנה האחרונה אני מתעסק בזה מבחוץ, חוזים תקציבים פרמיירות פרומואים. אבל יש בדבריך מן הצדק. באופן טבעי יכול להיות שאוכל להפוך את הספר לסדרה, אני יודע איך עושים סדרה”.
מי ישחקו בתפקידים הראשיים?
“עמוס תמם ודניאל ליטמן כמובן”.