הדגים טובים, הנשמה חסרה: מסעדת השחף מנסה להחזיר את הדגיות של פעם
מסעדת השחף בפארק המסילה מציעה דגים טובים וניסיון להחזיר את דגיות העבר, אבל משהו ברוחב הלב של המקומות ההם נשאר מאחור
מסעדת השחף נפתחה לפני שנה בכניסה המזרחית לפארק המסילה, שהפך בשנים האחרונות לאחד ממוקדי התיירות השוקקים בתל אביב, ואולי בישראל כולה. השחף, כך נדמה היה מרחוק, מנסה להשיב לדגיות של פעם את ימי גדולתן: אותן מסעדות נוסחה חביבות כמו ברבוניה או שצ'ופק, שבהן אתה מזמין מנת דג, בדרך כלל במחיר מעט נמוך ממחיר השוק, ומקבל לצידה ערכת סלטים ולחמניות על חשבון הבית — ערכה שלא פעם זוכה לריפיל ללא תשלום נוסף.
בשנות ה־90 והאלפיים, ימי הזוהר של ברבוניה ושצ'ופק, כל עם ישראל עמד בתור — ובצדק. לימים הועם זוהרן. חובבי האוכל המקומיים עברו לסביצ'ה במקום דגים מטוגנים ולסשימי במקום דגים על הפלנצ'ה. אגב, בשתיהן ובמקבילותיהן הרבות כבר יש סביצ'ה וסשימי. גם בשחף.
יש גם חדר פנימי, בניגוד לרחבה החיצונית, שנראה קצת כמו העתק של בר ברבוניה — הבר האגדי שברחוב בן יהודה בתל אביב. לא רק העץ על הקירות, גם תמונות הצוות על מדפי הבר, ואולי גם המוזיקה הישראלית הרועמת. אך בזה נגמר הדמיון. השוני הוא באווירה: השמחה כאן היא מפלסטיק. ומצד שני, אי אפשר לשחזר את אווירת בר ברבוניה. עזרא מרמלשטיין ז"ל, בעל הבית השתוי האגדי של המקום, היה רק אחד. וגם זה בקושי.
פתחנו בסלטים, שבניגוד לפורמט של הדגיות מחיריהם אינם כלולים במחירי הדגים, היקרים. הזמנו סלט חצילים, צזיקי ואיקרה. שלושתם סטנדרטיים.
אחריהם לקחנו קלמרי מטוגן, שיפוד דניס ומרלנים. הקלמרי היה קום איל פו. לא רכרוכי מדי, לא צמיגי, לא פריך מדי. אחלה של קלמרי, ראשים וגופים, מלווה בשני סוגי איולי. ראשים וגופים. קשה לטעות בקלמרי. אפשר אבל קשה. פה לא טעו. שיפוד הדניס כלל גם פיסות בצל ירוק ורבעי עגבנייה והיה נהדר ממש. חרוך מאוד בחוץ אבל עדיין עסיסי. יופי של דבר. גם המרלנים, אותם דגים דקים וארוכים שנחשבים פושטים, היו מעולים יחסית. עשויים היטב, עסיסיים. בכלל, כל המנות ירדו בזמן מהאש או יצאו בזמן מהשמן. לא מובן מאליו גם במסעדת דגים. את הארוחה ליווינו בבקבוקון אוזו 12 משובח.
רגע לפני הסוף ביקשנו עוד פרוסת לחם לנגב את שאריות הסלטים. כשראיתי את הברמן מקליד את הבקשה במסוף, הבנתי מה הולך לקרות. ואכן, כמה דקות אחר כך הגיעה עוד מנת לחם, ולא רק פרוסה אחת. הסברתי שרצינו רק עוד פרוסה לסיים לנגב את הסלטים, והוא התנצל שזה לא אפשרי והקליד שוב. ברור מה קרה כאן. בקשתנו לעוד פרוסה תורגמה מיד למנה במחיר של עוד 15 שקל.
בתל אביב של היום מנת לחם ב־15 שקל אולי נחשבת מציאה. אבל, וזה אבל גדול - פעם היית מקבל את זה בחינם. אף אחד בברבוניה לא היה מעלה בדעתו לבקש עוד כסף בשביל עוד לחמנייה, או לא לתת אותה בכלל. זה נשמע כמו שטויות, ואלו באמת שטויות, אבל כמו בכל מקום אחר בארץ, הכול כאן יקר מאוד, ולכן לא היה קורה כלום אם היו מכבדים אותנו בעוד קצת לחם מעבר לארבע הפרוסות של המנה. זה אמנם דבר קטן, אבל דווקא השטות הזו ביאסה אותי — כי בעיניי היא סימן לרוח התקופה.
ואם כבר מאריכים כל כך בענייני כסף, שום דבר לא היה קורה אילו היו ארבעה מרלנים במנה, או קצת יותר דניס על השיפוד. למרות כל אלה, המקום חמוד, והניסיון לעשות מסעדה כמו פעם ראוי להערכה — גם אם זה קצת בכאילו.
השחף, הרצל 22, תל אביב
לפני הטיפ
צזיקי 18 שקל
סלט חצילים 19
איקרה - 28
שיפוד דניס - 78
קלמרי - 92
מרלנים- 98
בקבוקון אוזו 200 מ"ל – 118
לחם - 15
