"רילוקיישן בתוך הארץ": חווה גרבוז עזבה את המטבחים של ת"א לטובת חדר האוכל בקיבוץ
הטבחית ומנהלת חדר האוכל של שדה בוקר חווה גרבוז מספרת איך בכלל הגיעה לקיבוץ, נזכרת בחיבור העמוק של אביה יאיר ליהדות וחולקת מתכון לעוגת ספוג משודרגת ליום כיפור
"סבתא שלי היתה מביאה לו קרפלעך. הוריו היו צמים והיא היתה מכינה אותם למפסקת. הוא היה אוכל אותם לכל אורך יום כיפור. היה מקבל דווקא תיאבון. מין תגובת נגד, היו לו שנים שהוא היה ממש אנטי והיה לו צורך להתריס. פעם הוא אפילו הלך ברחוב עם מקטרת. קצת התביישתי אבל אחר כך הוא נרגע עם השנים, פחות עניין אותו להתריס", חווה גרבוז שמחה על ההזדמנות לדבר על אביה, הצייר והפובליציסט המנוח יאיר גרבוז. זה ראש השנה הראשון שלה בלעדיו וגם יום כיפור מתקרב.
יאיר גרבוז האפיקורס היה מאוד יהודי.
"אני גם חושבת. הוא התעסק המון במסורת והיסטוריה יהודית, וידע על זה הרבה יותר מרוב האנשים. מה היה בקהילות של פעם, טקסים, הרגלים, מנהגים, מאכלים. הוא צייר את זה וכתב על זה. הוא הלך קדימה־אחורה בהיסטוריה של עם ישראל, מהעיירה היהודית בפולין דרך המעברות ועד כל מיני דברים שהופיעו בציורים ובטקסטים שהוא כתב. זה כמו רשת שהוא פרס שמחברת כל כך הרבה דברים שקשורים למקום הזה, לאנשים ולהיסטוריה. אז אני חושבת שהוא היה הרבה יותר יהודי מאנשים שגרים כאן".
בספרו תמיד פולני (זמורה-ביתן, 1989) כתב גרבוז: "לא ייפלא איפא, כי אחרי שבמשך שבועות אחדים מילאתי את דפי 'דבר אחר' בדברי כפירה ובשנאה עמוקה לחגי ישראל, חיכיתי בסבלנות ובהשלמה מלאה לעונש מידי שמיים. לא היה לי כל ספק, שעל הפגיעה שפגעתי בחגינו הקדושים אשלם מחיר כבד מאד. ידעתי שגם אלוהים יודע את מצבי הכספי ועל כן המחיר שהוא עתיד לגבות ממני לא בכסף יימדד. ידעתי גם שההשגחה העליונה מודעת לפחדי העמוקים בענייני גוף ובריאות – לפיכך חיכינו אני וגופי לעונש גופני הולם."
חוה גרבוז תהיה בת 50, "בסוף החודש. יום לפני יום ההולדת של אבא. אני ב־28 והוא ב־29". היא נולדה בגבעתיים וחיה כיום בשדה בוקר. בתחילת דרכה הלכה ללמוד חינוך מיוחד, "אבל כנראה שיש לי הפרעות קשב וריכוז לא מאובחנות, אז הייתי במצוקה מאוד גדולה עד שעזבתי". ואז היא התגלגלה למטבח. "אהבתי לבשל והבנתי שאני לא אוכל ללמוד. הלכתי לעבוד באלי אולי (המסעדה הספרדית המיתולוגית של אנטוניו מנסה וטל חליבה - ח"ג), אחר כך עבדתי שנתיים באורנה ואלה (המסעדה התל אביבית ברחוב שינקין - ח"ג) ואז נסעתי ללמוד בישול בבית הספר פרונדי בפריז".
אחרי סטאז' במסעדת אואזיס בעלת שני כוכבי המישלן בריביירה הצרפתית, חזרה לארץ ועבדה באינספור מסעדות ובתי קפה, בהם: מסעדת הדגים הנהדרת פורלין שנסגרה, ביתא קפה, בתי הקפה ההיסטוריים בתל אביב מרסנד ובאצ'ו ושרי הרינג.
אם היו אומרים לך שיום אחד תהיי מנהלת חדר האוכל בשדה בוקר, היית מתפוצצת מצחוק.
"כן, חד משמעית. גם הייתי כבר קצת בדרך החוצה מהמקצוע. טבחים ותיקים הופכים לפעמים ליועצים, ואני עובדת הכי קשה שעבדתי אי פעם עם משוטים במקום כפות בתוך סירי הענק של חדר האוכל. זה מעודד לגלות שאני יכולה".
זה מספק?
"מאוד. זה מאוד מדויק לי מבחינת מה שאני חושבת על אוכל, שהתפקידו להזין. לא מאוד התחברתי לדאווין של אוכל ומצד שני למדתי המון דברים חדשים תוך כדי, כי אף פעם לא עבדתי עם מכשירים כאלה גדולים. אני מאכילה כל יום את הגנים - 70 מנות עם המטפלות - ואז ארוחת צהריים ל־130 איש בימים רגילים ובחופש גם מעל 200".
למה בכלל עברת לשם?
"אני ובן זוגי רצינו לעבור למדבר. הוא חשב על הערבה ואני על שדה בוקר כי זה יותר קרוב לתל אביב. ראיתי באתר שלהם שמחפשים מבשלת. הם רצו רק אוכל לגנים, אבל מנהל הקהילה קלט את הפוטנציאל. המטבח היה אז סגור, לקח ארבעה חודשים רק לנקות ולסדר. לצערי יש כמויות מסחריות של אנשים שאני מכירה שעזבו את הארץ. אין לי רצון לעזוב, למרות שאני מבינה את אלה שכן. ניצחתי את השיטה קצת, עשיתי רילוקיישן בתוך הארץ. המצוקה קיימת אבל התזוזה הזו היא כמו שאחרים שעזבו את הארץ בשביל להרגיע משהו, אבל בצורה הפוכה.
גם המלחמה עם איראן טלטלה אותנו קצת. נפל טיל 100 מטר מהבית שלנו, החלונות נשברו וזה היה מטלטל והיה לזה חלק בהחלטה לזוז. אני שמחה שזה בארץ. לי זה נכון שזה פה ופה זה חייב להיות. בראש השנה הכנתי חלות ענקיות, הייתי בחדר האוכל משש בבוקר, ובחמש אחרי הצהריים אחרי אכלתי סוף סוף. ישבתי לבד בחדר האוכל הריק, החלות היו בתנור, לבשתי את שמלת החתונה של אמא שלי מכפר החורש, ואמרתי וואו אני בכל זאת עושה את זה".
אבא שלך הספיק לראות אותך שם?
"הוא אכל שם שבועיים, כל יום במלחמה עם איראן, ואני חושבת שהוא היה מאוד גאה. הוא היה כבר עם כאבים. העיסוק שלי באוכל חיבר בינינו, הוא אהב אוכל ומסעדות".
מה את חושבת על נאום הקומץ של אביך? הוא היה צריך להתנצל או שהיו צריכים להתנצל בפניו?
"אני לא אוהבת את העיסוק בדבר הזה, זו טראומה מבחינתי, פצע מאוד עמוק. גם בהלוויה הפריע לי שזה עלה. אני לא מרגישה צורך להגיד מה הוא לא היה, כי הוא לא היה גזען ואנטי המדינה אלא בדיוק הפוך. אני בעיקר מתמקדת במה הוא כן היה. יותר מעסיק אותי שאין שום התייחסות למוות שלו לא מצד משרד התרבות, ולא מצד שום עירייה - רמת גן (בה התגורר - ח"ג), גבעתיים (בה נולד - ח"ג) או תל אביב (בה עבד - ח"ג). אדם שפעל פה עשרות שנים - המוות שלו עבר באפס התייחסות. זה קצת משקף את המצב פה, שאין פניות לתרבות ואפשרות לעסוק בה, אז אולי זה לא רק אישי נגדו".
