"כל הסרט נוצר ממנה של אטריות. היא סלע קיומנו"
סצנת המפתח בסרטה החדש של דנה מודן "הנכס" קשורה במנה ורשאית, שברגע שהיא מוגשת לשולחן היא מחזירה אהבות קודמות. בפגישה על כבד קצוץ וגפילטע פיש מסבירה הבמאית והשחקנית המוערכת שמה שהם קוראים לו אוכל פולני הוא בכלל אוכל יהודי, עומדת על הקשר בין הכנת טשולנט לבין התקדמות מקצועית, ומבהירה שהיא בכלל לא שייכת לאומת הפודיז — "אני פרעסרית"
"אתה יודע מה זה מייגלע?", שואלת אותי דנה מודן בדרך למסעדת "רקפת". לבושתי אני נאלץ להודות שלא. היא מסבירה שזו מנה אשכנזית קלאסית מבית סבתא. עור מצוואר העוף ממולא בשומן וקמח. "אה!", אני שמח להגן על כבודי הפולני האבוד, "הלזעלע. ברור. מה זה מייגלע? מאיפה הבאת את המילה הזאת? מי לימד אותך את המילה הזאת?". "מה זה מי לימד אותי? זה כמו שתשאל מי לימד אותי לנשום. זאת המילה הראשונה שלמדתי", עונה מודן בנחרצות. נו, טוב, אני חושב לעצמי. זה לא אומר שאצלכם צדקו. אחר כך אני מסביר לה שהאורגינל זה עור של אווז — אבל זה רק של עשירים.
אנחנו נכנסים למפגש “רקפת”, המסעדה הוותיקה והנפלאה ברמת גן המתמחה באוכל אשכנזי. יריב גולן, הבעלים, החליט אומנם שהוא סוגר את המקום שלו ויפתח רק בימי שלישי לטובת הלקוחות המבוגרים הקבועים שלא יכולים בלי מרק העוף והגפילטע שלהם. אבל יריב הוא איש רך לבב ואחרי שהוא מסביר לכל אחד שנכנס שסגור ואפשר רק לקחת הביתה, הוא בכל זאת מתרצה ומושיב אותם באחד מחמשת השולחנות הקטנים.
"עם מה אתם מתחילים?", שואל יריב.
"עם הכל!", עונה מודן. אז בשביל ההתחלה גולן מוזג לנו וודקה קפואה, מגיש גפילטע פיש אלוהי, קניש ברוטב בשר מהאגדות, קישקע עם רוטב (וגם בלי, לבקשתה של מודן) וכבד קצוץ. נער הייתי וגם זקנתי ועדיין לא ראיתי מישהי, או מישהו, שאוכל כל כך יפה כמו דנה מודן. כלומר, הכי לא יפה שאפשר — מורידה וודקה אחרי וודקה כמו איכרה פולנייה ולא כמו השחקנית, התסריטאית והבמאית התל־אביבית המתוחכמת שהיא.
אנחנו נפגשים לרגל סרטה החדש והנהדר "הנכס", הראשון שביימה, אחרי שיצרה סדרות טלוויזיה אהובות ומוערכות, בהן "אהבה זה כואב", "ככה זה" ו"אבירם כץ", שזכו בפרסי האקדמיה לטלוויזיה ושבהן גם שיחקה. "אני קורבן של תקופה. הדור של הנשים בתעשייה שבאו אחריי, הבינו מראש שהן צריכות לביים. אבל אני באה מדור שבו הבמאים היו גברים. אם הייתי נולדת עשר שנים מאוחר יותר, לא היתה שאלה של מי מביים את הדברים שלי. מעכשיו, אף אחד לא ייגע ביצירות שלי. למדתי מכל מי שביים את הדברים שלי, אבל זהו. זה היה חוסר ביטחון שלי. רק אני אשמה שלא ביימתי עד היום".
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "הנכס". "מעכשיו אף אחד לא ייגע ביצירות שלי. רק אני אשמה שלא ביימתי עד היום"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
את "הנכס" יצרה יחד עם אחותה המאיירת רותו מודן שכתבה את הרומן הגרפי שעליו מבוסס הסרט. הרומן תורגם לשפות רבות ואף זכה בפרס אייזנר היוקרתי. הוא מתאר מסע שורשים לפולין של סבתא (רבקה מיכאלי הנצחית) ונכדה (שרון סטרימבן הנהדרת) בחיפוש אחרי הנכס המשפחתי, וגם אחרי אהבות ישנות וחדשות. מאז יצא בתחילת החודש צפו בו יותר מ־20 אלף צופים. "ברור שזו הצלחה. מי בכלל הולך לקולנוע יותר? אתה הולך?". אני נאלץ להודות שלא. היא מצטערת על כך שהסרט יוצא דווקא עכשיו, כשכל העולם שונא אותנו, ואף מדינה, כולל פולין שבה מתרחש הסרט, לא רוצה להקרין אותו. "מדינת ישראל עובדת מאוד קשה בשביל שישנאו אותה", אומרת מודן שמושקעת מאוד במחאה, גם נגד סגירת תאגיד השידור וכמובן במאבק לשחרור החטופים. "אני הולכת לקפלן כי אני נלחמת על החיים שלי ואני הולכת לבגין בשביל לעזור — שהם לא יהיו לבד".
"סבתא הכינה את הטשולנט הכי טעים"
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על אוכל. אנחנו נפגשים מכיוון שבאחת הסצנות הבלתי נשכחות בסרט שמתרחש בוורשה, רבקה מיכאלי מזמינה מנה של אטריות תפוחות או כופתאות בשם "לניבה קלוסקי" (Leniwe Kluski), במסעדה הביתית של אהוב נעוריה. מודן מסבירה שהאטריות, או הכופתאות, הללו הן המנוע של הסרט כולו — עוגיות המדלן של הסיפור אם תרצו. הן זיכרון ילדות משפחתי ארוך ימים, ובאמצעותן מבין אהוב נעוריה של מיכאלי בסרט מי זו שיושבת מולו, אחרי עשרות שנים. "כל הסרט נוצר מהמנה הזאת. היא סלע קיומנו במשפחה. אמא של אבא שלי היתה מכינה לו את זה. למדתי פולנית בשביל הסרט ו'קלוסקי' זה עצלן. לניבה קלוסקי זה אטריות עצלניות, אף על פי שזה ממש לא של עצלנים. זה כמו ניוקי אבל עם תערובת של גבינה. הפולנים אוכלים את זה מתוק. אצלנו היו אוכלים את זה מטוגן בחמאה ופירורי לחם. יש בוורשה מקום שמגישים את זה עם 20 רטבים שונים. אני בכיתי שם. הם קוראים לזה רק 'לניבה', בלי ה'קלוסקי'". בכלל, מודן מדווחת ש"בוורשה טעים בטירוף. המסעדה הכי טובה כרגע בעולם, לטעמי, נמצאת בוורשה, קוראים לה 'Mod'. היא נראית כמו קפה מרסנד של פעם אבל האוכל כמו בבסטה. אגב, מדהים לגלות שכל מה שהם קוראים לו 'אוכל פולני', זה אוכל יהודי. יש להם את הכל: קרפלעך כמובן, מרק עוף עם לוקשען — זה אותו אוכל".
על איזה אוכל את גדלת?
"האוכל הפולני זה מסבתא שלי. אמא של אבא. היינו באים בחורף לטשולנט, הכי טעים שאכלתי מימיי, לא עם קישקע, עם מייגלע. היה גפילטע, בטח בחגים. היא היתה בשלנית מעולה. קציצות בקר הכי טובות שאכלתי מימיי. אמא של אמא ידעה לקנות: למשל, עוגות שמרים מדהימות מקונדיטוריה בבן יהודה. היא היתה נסיכה. גם אמא שלי היתה בשלנית־על, היא היתה עושה דברים משוגעים. היא היתה מכינה לארוחת ערב אוכל צרפתי כמו סופלה או פונדו. היא היתה גאון, אבל בזבזה המון מהחיים שלה על לבשל. היא היתה ישנה שעתיים בלילה כדי שתספיק גם לבשל. בגלל זה היא אמרה: 'אם אין אירוע מיוחד, תשקיעו בעבודה, בהתקדמות שלכם'. היא היתה מדענית, והיתה בין אלה שגילו שיש קשר בין בריאות לפעילות גופנית. הוריי פרופ' מיכאלה מודן ופרופ' ברוך מודן היו ממייסדי מקצוע האפידמיולוגיה בארץ".
שניהם היו פולנים, ויצאה להם בת ארטיסטית.
"למזלי היתה אחת קודם. אחותי הגדולה רותו. כשהיא הלכה לבצלאל זה היה באמת סוף העולם. לרותו אמרו 'אל תעשי סמים', ולי כבר אמרו 'אל תהיי סוחרת סמים'. ההורים שלי? הם היו היפים בסיקטיז בניו יורק, לפחות בנשמה. כל הבית שלנו היה מהדורות ראשונות של תקליטים של הביטלס ובוב דילן"
"מכינה ארוחת מלכים ב־5:40 בבוקר"
אנחנו מול המנות הנפלאות ב"רקפת" ואני שואל את מודן אם לא הייתי גורר אותה לשם, לאן היינו יוצאים לצהריים. "היינו הולכים כנראה ל'בסטה', אבל אני כן הולכת גם ל'קיטון', ול'דוק' של אסף דוקטור שהוא חבר טוב. בכלל, יש לי המון חברים שפים. 'הבסטה', 'דוק', 'בית תאילנדי', 'גברת קוטיאו', 'm-25', 'פרא', ו'אופא' (אף שאני לא טבעונית) וכמובן 'מנטה ריי' שזה מקום שכתבתי בו חצי מהדברים שלי והתחתנתי בו את אחת החתונות שלי. כל האנשים האלה הם חברים שלי. אני נמשכת לכישרון. אני לא נמשכת לדת האוכל. מה שכן, יש בי משהו שואתי: המקרר שלי תמיד מלא. אם אני עכשיו לא אעשה קניות ואשתמש רק במה שיש לי בבית — זה בטח יספיק לחצי שנה".
אז את לא פודי? כי ככה הרשימה שלך נשמעת.
"לא. 'פודי' נולדה כמילת גנאי. זו מילה מגעילה. אני לא פודית, אני פרעסרית. אני מאוד אוהבת לאכול, אני מבשלת כל יום. אני מאוד אוהבת לבשל ואני מכינה כל יום לבן זוגי, שהוא רופא, אוכל לעבודה. אני קמה ב־5:40 בבוקר ומכינה לו ארוחת מלכים". היא מתקשרת לבן זוגה שיפרט לנו מה יש בשקית שמנתח כמוהו מקבל כצ'ופר אחרי הניתוח. גבינה לבנה וריבה, ביצה ועגבנייה".
אז מה את מבשלת?
"אני עושה טשולנט עם חצי סיר קישקע. שמה איזה שמונה קישקע. קונה אצל הקצב גדעון בפרישמן. אם הייתי פותחת מסעדה היא היתה מעולה, זו לגמרי הקריירה האלטרנטיבית שלי. גם בישלתי ב'סלון ' (של אייל שני — ח”ג) וב־1991 ניהלתי את המטבח של 'קפה כזה' בשינקין. אף פעם אין לי חרדות כלכליות כי אני תמיד אומרת, הכי גרוע — אני תמיד אוכל לבשל".
לידנו יושב זוג צעיר שהזמין רגל קרושה, מה שממלא במודן שמחה. "זה אוכל שהוא Tough Love", אומר הבחור. "לא אוכל מנחם". אנחנו מתפקעים מצחוק. כן, גם את זה היא זוללת בתאווה בלי להתבלבל, אף שהיא מודה שזה קשוח. "סבתא שלי היתה עושה ואני אכלתי, אבל לא הייתי מזמינה את זה".
בסוף מגיע הקינוח. קומפוט אבל עם סוכרזית במקום סוכר. "כי ללקוחות שלי יש סוכר", מסביר יריב. מודן מתענגת גם על זה כמובן. אלא מה. "נכון להרגע, זו הארוחה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי", היא אומרת ליריב שמתמוגג. גם אני.
