"בוגוניה": לייחל לסוף האנושות - וגם לסוף הסרט
"בוגוניה", סרטו החדש של יורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שאוהב לזעזע את הוליווד, הוא קולנוע מפואר בו שנאתי כל רגע. ואמה סטון בתפקיד הראשי מציגה משחק מופלא על המסך וצביעות בוטה מחוץ לו
יורגוס לנתימוס, הילד הרע הנוכחי של הקולנוע העולמי, לא מפסיק לעבוד. סרטו החדש של הבמאי היווני, ״בוגוניה״, הוא השלישי שלו תוך שנתיים, והרביעי שהוא עושה יחד עם אמה סטון (שזכתה באוסקר על סרטו ״מסכנים שכאלה״). כמו סרטו הקודם, ״סוג של חסד״, גם הסרט החדש הוא מעין פורטרט חולני של אומה חולה.
כשחוקרים יבקשו לבחון איך התקופה הנוכחית – תקופה של קונספירציות, פוסט־אמת ופסיכוזה לאומית – באה לידי ביטוי בתרבות, ״בוגוניה״ יוכל להצטרף ל״שעת הנעלמים״ של זאק קרגר, ״אדינגטון״ של ארי אסטר, ״האמת מאחורי הרדיפה״ של לוקה גואדנינו, ״קרב רודף קרב״ של פול תומאס אנדרסון ו״הברוטליסט״ של בריידי קורבט (וגם לסרט העצמאי ״Sovereign״ שהוקרן בפסטיבל טרייבקה ועדיין לא מצא מפיץ) כמקבץ סרטים אכולי חרדה המתארים את אמריקה כמדינה חולה, פסיכוטית, שמכורה לאלימות ולמניפולציות תקשורתיות ומזדהה עם טרוריסטים.
״בוגוניה״ – לכאורה הצנוע והקאמרי מבין סרטיו – מספר על שני גברים שזקוקים בדחיפות למקלחת, חפיפת שיער ולבדיקת שפיות. הם דבוראים שמשוכנעים שמנכ״לית חברת הפארמה (סטון) היא חייזרית שמחסלת את אוכלוסיית הדבורים בעולם, כהכנה לקראת פלישת חייזרים לכדור הארץ, שתוביל לאירוע השמדה המוני. השניים אוזקים אותה במרתף ביתם ומענים אותה כדי שתאפשר להם להיפגש עם מנהיג החייזרים. היא, בתמורה, מבינה שנחטפה על ידי שני חולי נפש שמוחם נשטף ודעתם השתבשה.
זה לא ניכר כך בתחילה, אבל זו למעשה סאטירה שבעדינות של גרזן בוחנת יחסי כוחות בין עשירים לעניים וגברים ונשים. סטון, גלוחת ראש רוב הסרט, מציגה משחק מופלא באמצעות תקריבי פנים ועיניים בלבד. אבל אותה סטון, שחקנית מעולה ככל שתהיה, חתמה בסמוך לבכורת הסרט הזה בפסטיבל ונציה על עצומה שבה היא קוראת להחרים את תעשיית הקולנוע בישראל בגלל המלחמה בעזה. למראה הסרט, החתימה הזאת נראית אקט של צביעות: בעיצומה של המלחמה, כשבמרתפי עזה חטופים אזרחים ישראלים, היא עושה סרט שכמעט שמציג את אימת החטוף ואת טירוף הטרוריסט שכורך סביב גופו חגורת נפץ. אוזנה לא שמעה את מה שפיה דיבר.
לנתימוס הוא במאי שכל סרט שלו מציב אותי במבוכה. הקולנוע שלו כה מפואר, משוכלל, מרהיב, השוטים שלו הם מלאכת מחשבת של דקדוק קולנועי – ואני שונא כל רגע בהם. למה? סיבה אפשרית לכך היא שבעוד יוצרים קיצוניים כמו סטנלי קובריק עשו סרטים על פסיכופטים, לנתימוס מעורר את התחושה שסרטיו נעשו על ידי פסיכופט. סרטיו יוצרים אי נחת, אבל לא כי הוא מציג בעין עקומה ואירונית את תחלואי האנושות, אלא כי נדמה שהוא מזדהה בראש ובראשונה עם הסדיסטים, עם חסרי האנושיות, ושהוא עומד בראשם ומנסח את דיבורם.
מי שישרוד את האלימות הקיצונית, אך היפהפייה, בסרט יגלה שבסופו של דבר יש בו אלמנט הומוריסטי, כמעט מערכוני, כזה שמי שמכיר את חולניות סרטיו הקודמים יוכל לנחש מראש את סופו (כשאתה יוצר בלתי צפוי אתה לבסוף יוצר סרטים צפויים, שמפסיקים להיות מפתיעים). בסופו של דבר, לנתימוס הוא במאי שמתמחה בדימויים של מוות. הוא לא חרד מסופה של האנושות, נדמה שהוא מייחל לה. לנתימוס הוא אולי במאי טוב, אבל סרטיו רעים.
