הסרט "האמת מאחורי הרדיפה": האם אפשר לשנוא את ג'וליה רוברטס?
במרכז "האמת מאחורי הרדיפה", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו, מככבת ג'וליה רוברטס בתפקיד מרצה לפילוסופיה שעומדת למבחן של מוסר וערכים. הסרט מלא ברהב ויזואלי ומוזיקלי, שלא מצליח לחפות על עלילה פולמוסית ומתישה
הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו עושה קולנוע מרתק. כל הבחירות האסתטיות שלו – בצילום ובמוזיקה – מקוריות ויוצאות דופן. אבל ככל שהוא מביים בקצב מהיר יותר, כך ההתלהבות המקורית מסרטיו הראשונים מפנה את מקומה למבט מעט משתומם על בחירותיו העכשוויות.
סרטו החדש, ״האמת מאחורי הרדיפה״ – השלישי שהוא מוציא בתוך שנה וחצי, בקצב של סרט כל חצי שנה – הוא מצד אחד בית ספר לבימוי מצלמה, ומצד שני יצירה גדושת מניפולציות שאמורה להיות חומר נפץ אינטלקטואלי אבל למעשה היא מעין מאמר מערכת שמקבץ לתוך שעתיים ועשרים את כל מה שמעסיק בשנים האחרונות את התרבות האמריקאית השבעה, שנדמה שרק מחפשת לעצמה אויבים שיהיה עם מי לריב, ובהיעדר אויבים אמיתיים מחוץ, דווקא האנשים הכי קרובים ודומים לך הופכים ליעד להתקפה, בשדה קרב אקדמי שבו הדמויות נלחמות על הפריבילגיה שלהן להיעלב. זה יכול היה להיות סרט משמעותי, אלא שנדמה שגואדנינו פשוט שונא את כל הדמויות שעליהן הוא מספר.
זה סרט מלא בחירות ערמומיות, החל מהליהוק של ג׳וליה רוברטס בתפקיד מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ייל. כשחקנית, רוברטס היא אחד האנשים האהובים בעולם, לכן אנחנו אוטומטית בעדה, אף שהדמות שלה בהחלט שנויה במחלוקת. הסרט משחק על ספקטרום האמפתיה – מה גורם לנו לשפוט אנשים לזכות או לחובה: האם אלה המעשים שלהם, עבודתם או קסמם האישי? מה גורם לנו לסלוח לאחדים ולצלוב אחרים?
רוברטס מגלמת את אלמה (נשמה בלטינית, וגם הכינוי המקובל למוסד לימודים גבוה, ללמדנו שהיא אינה דמות אלא דימוי), שמלמדת את תלמידיה על הגל, פוקו ואדורנו – פילוסופים שההגות שלהם לאו דווקא תאמה את המוסר האישי של חייהם הפרטיים – ולהוטה לזכות בקידום ולקבל קביעות בפקולטה למדעי הרוח. אבל כשסטודנטית שלה (איו אדבירי, ״הדוב״) מספרת לה שמרצה אחר בחוג – שהוא גם החבר הכי טוב של הגיבורה שלנו – תקף אותה מינית, היא קופאת. היא, וגם אנחנו, לא לגמרי יודעים מה באמת קרה, אבל כל אחד מהצדדים רואה בה חברה ומקווה שהיא תעמוד לצידו.
הסרט מתרחש בייל ב־2019, לפני הקורונה ולפני שהקמפוס שם נכבש על ידי מפגינים פרו־פלסטינים, אבל הוא בהחלט מציג איך סטודנטים הופכים להמון מוסת ואלים שדורש את ראשם של המרצים, אם נדמה להם שהם לא עומדים באמות מוסר נאותות.
1 צפייה בגלריה
למראה הסרט אי אפשר שלא לתהות אם גואדנינו (בתמונה) שונא את כל הדמויות שעליהן הוא מספר, או פשוט משועמם מהעלילה
(צילום: Getty Images/ Amy Sussman)
״האמת מאחורי הרדיפה״ הוא שדה מוקשים ערכי ומוסרי. הוא סרט פולמוסי שנועד לא לעורר ויכוח אלא ריב. זה סרט שיעודו האמיתי הוא להיות מוקרן כהקדמה ליום עיון או רב־שיח בכל הקשור למוסר, ערכים, פריבילגיה, אמת ותרבות הביטול. וזה סרט שכל מי שצופה בו יזדהה עם הדמות שקרובה אליו וישפוט את הדמויות האחרות לכף חובה.
הוא זורק לזירה שלושה אנשים העוסקים בפילוסופיה, בני דורות שונים – אשה לבנה, גבר לבן ואשה שחורה צעירה (שנרמז לנו שהיא כנראה הבת המאומצת של משפחה יהודייה, לבנה ועשירה מאוד). זה סרט ששואל מיהו ״האחר״, בתקופה שבה כל אחד רואה את עצמו כמיעוט נרדף, אבל אף אחד לא מוכן לזהות את האחר ככזה. ובעיקר זה סרט שמדבר על חוסר האונים של עולם ההגות והמחשבה, שעוסק בערכים גבוהים, אבל לא מסוגל לחיות לפיהם.
בסצנת מפתח בסרט מבקשת אלמה מתלמידיה שלא ינסו להפוך את התיאוריות הפילוסופיות שהם לומדים למשהו שדרכו ניתן לשפוט את תפיסות העולם של המרצים שלהם, או של המציאות סביבם, ושהלימוד נועד בראש ובראשונה למטרות השכלה, ולאו דווקא יישום. באופן דומה, גואדנינו יוצר סרט שמנסה להיות נוקב, אבל מדי פעם הוא עושה בחירות אמנותיות יוצאות דופן שאמורות לאותת לנו שזה רק סרט, רק משל, ולא המציאות עצמה. זו אולי דרכו של גואדנינו ליצור סאטירה ללא הומור, לבקר את מוסדות האליטה האמריקאית שעסוקים בריבים סביב פריבילגיות ולא סביב השכלה.
נדמה שמה שמעסיק את גואדנינו בסרטיו הוא מערכות יחסים שיש בהן אלמנט ערפדי. לעתים הן בין מבוגר לצעיר (״קרא לי בשמך״), לעתים משולש רומנטי שיש בו תשוקה ואינטרסים (״מתחרים״) ולעתים קשר תלותי בין אמן ומוזה (״קוויר״). ולפעמים זה באמת סרט אימה ערפדי (״סוספיריה״ ו״עצמות והכל").
גואדנינו הוא עורך מוזיקלי מדהים, בכל פעם שמוזיקה מתנגנת בתוך הסרט הבחירה המוזיקלית תהיה מופלאה. בבר שבו שותים המרצים באוניברסיטה, למשל, מנגנים רק את דה נשיונל, עד שמישהו מחליט לשים רצף שירים של הסמית'ס, מה שמעורר פליאה בקרב הדמויות שכן מוריסי אמור להיות ״מבוטל״ על ידי הצעירים האמריקאים המזדהים עם השמאל.
כמו בסרטיו האחרים, גם ״האמת מאחורי הרדיפה״ הוא סרט שיש בו רהב ויזואלי עם נקודות מבט לא שגרתיות. למראה הסרט אי אפשר שלא לתהות אם גואדנינו כל כך עסוק בלהמציא זוויות צילום משונות כי הוא פשוט משועמם מהעלילה ומהדמויות שלו.
