סגור
פנאי הבמאי ג'ון וובסטר
במאי סרט התעודה "העובד המרוצה", ג'ון וובסטר (באדיבות YES דוקו)

"מבחינת הבוסים, כולנו עובדי מפעל"

יש אנשים שמעדיפים להיקלע לתאונת דרכים מאשר להגיע לעוד יום במשרד. מקרה כזה, שמתואר בסרט הדוקו החדש "העובד המרוצה", הוא אולי קיצוני אבל מעיד על המצוקה שבה נתונים שכירים רבים. "כבר לפני מאה שנה הבינו איך לגרום לעובדים שמחה וסיפוק, העניין הוא שלמנהלים פשוט לא אכפת מזה", אומר הבמאי ג'ון וובסטר

הראיון עם במאי סרט התעודה "העובד המרוצה" תופס אותו כשהוא בחופש — המקום שכל עובד מרוצה בו. ג'ון וובסטר, הבמאי, הוא פיני, ולכן החופשה שלו נמשכת חמישה שבועות והיא בתשלום מלא — שזה עוד דבר שגורם לעובדים להיות מרוצים. אבל סרטו החדש (שעלה בשבוע שעבר ב־yes ונמצא ב־VOD של השירות) עוסק בבעיות מערכתיות במקום העבודה המודרני באופן כללי, בלי קשר להיותו מסקנדינביה.
"כמובן שיש לנו הטבות רבות יותר ממקומות אחרים, שעליהן אנחנו משלמים מסים גבוהים. איכות החיים שלנו גבוהה. העיתונות כאן חופשית, יש ניידות חברתית, מעט מאוד שחיתות (הראיון התקיים לפני פרשת ראשת הממשלה במסיבה, שיכול רק ללמד עד כמה בעיותיהם הפוליטיות אכן קטנות — ר"ק), ביטוח הבריאות מצוין — אבל עדיין הבעיות בעולם התאגידי נכונות גם לפינלנד, וכמו בשאר העולם גם אצלנו החלו להרע את תנאי העבודה".
לוובסטר חשוב להדגיש שפינלנד היא לא גן עדן. "אנחנו מאוד לא טובים בלהביע רגשות. בדידות היא בעיה ממש גדולה. יולי ואוגוסט זה זמן טוב להיות בפינלנד. אחר כך הולך ונהיה גרוע עד שבאוקטובר־נובמבר נהיה מדכא ממש. לא הקור והשלג הם הבעיה אלא החושך. באמצע החורף השמש זורחת בסביבות עשר בבוקר ושוקעת בשלוש בצהריים, ויש כ־30 ימים שבהם מעונן, אז לא רואים את השמש בכלל. אתה הולך לעבודה בחושך וחוזר בחושך".
ועדיין, איכשהו לא מפתיע שדווקא במקום כמו פינלנד נעשה סרט על "העובד המרוצה". נדמה שבמקומות אחרים אין בכלל ציפייה לאושר במקום העבודה.
"קודם כל, אני חושב שפינים תמיד קצת מופתעים מזה שהם מופיעים בראש רשימת האנשים הכי מרוצים, כי למרות הדברים המאוד טובים שיש, קיימים גם קשיים רבים, בוודאי עכשיו כשהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה שינתה את התפיסה של פינים רבים ביחס לרוסיה, לנאט"ו ולחיים שלנו בגלל זה. בכל מקרה, מהתחקיר שעשיתי הבעיות במקומות העבודה בעולם נכונות גם אצלנו — כי זה חלק מהתרבות הארגונית של הצווארון הלבן, התחום שהחלטתי להתמקד בו בסרט".
הסרט, הדובר אנגלית ברובו, מלא בנתונים מרתקים. מדענים, סופרים ואנתרופולוגים רהוטים מנסים להתחקות אחר הסיבות לכך שעובדים אינם מרוצים כפי שרצוי שיהיו. הוא מסביר מדוע מקום העבודה נקלע לבעיות ארגוניות עד כדי כך שלפי מחקר של גאלופ, כחמישית מכוח העבודה כל כך מתוסכל שהוא ממש עובד נגד המעסיק שלו. את הסרט מלווה נימה אירונית כאשר הוא מציג רעיונות הלקוחים מסדר יום של תרבות ארגונית עכשווית כמו "קיימו ישיבות ארוכות במיוחד" או "תנו לאדם שאינו מתאים לתפקיד לנהל אחרים". אבל מתברר שאלה עצות הלקוחות מחוברת של המשרד לשירותים אסטרטגיים (הארגון שקדם ל־CIA האמריקאי) מ־1944, ומטרת העצות היא לחבל במאמץ המלחמתי של האויב במלחמת העולם השנייה.
וובסטר, בן להורים בריטים, נולד וחי בפינלנד כל חייו בהלסינקי ופרווריה. הוא מביים סרטים זה 25 שנה. סרטיו הוצגו בפסטיבלים בינלאומיים ואף זכו בפרסים בהם, שניים מסרטיו הקודמים אף זכו בפרס היוקרתי הפיני (Jussi).
את הסרט הזה החל לעשות לפני פרוץ הקורונה, ב־2018, אבל הוא רלבנטי במיוחד לאור השינויים שהתרחשו במקום העבודה בגלל המגפה. "הקורונה הוכיחה, וזה מעודד לדעתי, שאנחנו יכולים לשנות באופן רדיקלי את האופן שבו אנחנו עובדים בתוך זמן קצר מאוד", הוא אומר, "כל עוד תימצא הסיבה לעשות זאת".
על עקרונות החבלה של מקום העבודה ברווחת העובד קרא לראשונה בספר של אנדרה ספייסר "ביזנס בולשיט", הוא מספר. "אנחנו יודעים כבר 80 שנה מה בדיוק לא לעשות במשרד, ואלה בדיוק הדברים שאנחנו עושים. החוקרים בסרט אומרים שכבר שנים רבות, עשרות שנים למעשה, יש כללים ועקרונות מאוד טובים לאיך מארגנים סביבת עבודה טובה, אבל משום מה מנהלים לא מיישמים אותם.
"מחקר הותורן המפורסם נעשה בשנות ה־20 של המאה הקודמת בבית חרושת. בדקו בו את ההשפעה של תאורה ואוורור על רמת הייצור. הגבירו את התאורה ואת האוורור וראו שהייצור עולה. כשהפחיתו את התאורה והאוורור הייצור נותר גבוה. ניסו לברר למה, והבינו שבתוך בית החרושת הסתובבו מדענים שהתעניינו בתנאי העובדים. כל מה שהיה צריך לעשות כדי לגרום לאנשים להיות יעילים יותר בעבודתם היה לתת להם תחושה שלמישהו באמת אכפת מהם.
כל זה קרה כאמור לפני 100 שנים, "והבעיה היא שאנחנו תקועים באותה תפיסה ניהולית שעובדי המשרד הם כמו מפעילי מכונות — אנשים שאפשר להחליף אותם בקלות. אלא שרוב העבודה במשרדים כיום היא שכלית. דואגים הרבה לישיבה, לכיסא הנכון, למשרד המתאים, אבל לא לארגונומיה של המוח".
מחקר שמוצג בסרט בחן את שביעות הרצון של עובדים במשרדים לאורך 12 השנים האחרונות. 61% מהעובדים אינם מרוצים וכ־19% ממש עובדים במטרה לחבל בעבודה. אחד המרואיינים בסרט מספר כי העדיף להיקלע לתאונת דרכים מאשר להגיע למשרד. "אלה אנשים שאומללים במקום העבודה, וזה מקרין גם על מצבם הכלכלי: דרגת ההצלחה הכלכלית מצויה בהלימה לדרגת האושר האנושי".
איך בכלל מודדים אושר של עובד?
"לפי המחקרים המוצגים בסרט, יש שישה עקרונות שדרכם אפשר לבחון את אושרו של העובד: עומס בעבודה, שליטה בה, היחסים עם העמיתים בה, תגמול, הגינות והכרת ערך. פגיעה באלה מובילה לשחיקה. הקושי הגדול ביותר הוא העומס בעבודה והשליטה בה: כלומר אם נותנים לך מספיק זמן למלא משימה, האם הציפיות ממך הגיוניות, וגם מה צופן בחובו האופק — כי זה מה שמעניק לעבודה משמעות".
הסרט עוסק במצבו של העובד, אבל גם בצד השני של המשוואה — הבוס. מ־1978 משכורות המנהלים בעולם עלו ב־%1,322 ואילו של העובדים ב־18% בלבד. לעתים קרובות כוכבים של כישלונות מהדהדים, כמו למשל מנכ"ל נוקיה, שתחת ניהולו הפסידה החברה 4.9 מיליארד יורו, קיבל מענק פרישה 25 מיליון יורו. "זה שוב מחזיר אותנו לדינמיקה של המפעל", אומר וובסטר, "אם יש אדם שהוא טוב בתחומו, מקדמים אותו, אבל אז מתברר שהוא לא טוב ביחסי אנוש, הרי הוא לא רק מפעיל מכונה. המדענים מציעים הפרדה בין אדם שטוב בתחומו לאדם שטוב בניהול".
אז פנינו למקום טוב או רע יותר?
"אני חושש שלמקום פחות טוב. אפילו כאן בפינלנד. מקום העבודה של אשתי עכשיו הודיע על קיצוצים. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. כל ששת העקרונות החשובים לעובדים נפגעים במהלך כזה. זה לרוב קורה כאשר חברה יוצאת להנפקה בבורסה. היא רוצה להראות התייעלות. הם לא מבינים שהפגיעה בבני אדם פוגעת גם במוטיבציה של אחרים לעבוד ובשל כך גם בתוצר. התקווה שלי היא שיותר מנהלים יבינוזאת. כל עוד נתייחס לעובדים כאל מפעילי מכונות הניתנים להחלפה, הבעיה תישאר בעינה".