עיזים בחינוך ביתי: כך הפך רון דוד חלום משפחתי למחלבה נפלאה בעמק חפר
רון דוד הקים את המחלבה שלו בביתו במושב אחיטוב כדי להיות יותר זמן עם המשפחה. הוא מייצר גבינות עדינות ויוגורט מסעיר. השנה כשהיה 250 יום במילואים שכנו תמיר פרץ מ"המחלבה הקטנה" נחלץ לעזרתו
אני יושב עם רון דוד על המרפסת של חנות המשק הצמודה למחלבה שלו, משק דוד, במושב אחיטוב בעמק חפר. אנחנו שותים קצת יין לבן וטועמים גבינות. לפני כן עשינו סיבוב בדיר הצמוד. לא מזמן סיים לבנות בו מכון חליבה חדש. יש לו 60 עיזים אלפיניות, "אמהות" כמו שהוא קורא להן, ועכשיו עוד 80 גדיים שנולדו באביב הנוכחי, עונת ההמלטה. חלקם זכרים שילכו לבית המטבחיים לדאבון הלב.
דוד (36) עובד כל חייו עם בעלי חיים שמייצרים חלב. הוא גדל במושב בו הוא גר עד היום. עוד לפני הצבא עבד ברפת של גן שמואל והתמיד בכך עד גיל 30. את המחלבה שלו הקים לפני שש שנים עם עשר עיזים בסך הכל, והיא הפכה לאחת הטובות בתחום. הוא ואביו, חקלאי בפנסיה, לקחו הלוואה והקימו את משק החלב של המשפחה. דוד עובד כאן עם אורלי אשתו ועם קאי העובד התאילנדי המסור שלא עזב למרות המלחמה.
ולחשוב שהכל התחיל מחינוך ביתי. "אורלי רצתה לחנך את הילדים בחינוך ביתי ואני הבנתי שבשביל זה גם אני אצטרך להיות בבית", הוא מסביר. "חשבתי שאהיה מנהל רפת אבל הרצון לחינוך ביתי שינה את הכל. אורלי שינתה לי את המסלול, וכמובן יובל הבכורה. הבנתי שאני לא רוצה יותר לעבוד בצורה גדולה ותעשייתית. זה סידר לי את הראש שאני רוצה לעבוד מהבית".
העיזים שלו נותנות 200 ליטר ביום. כל 10 ליטר יתנו קילו וחצי גבינה. בקיצור, מעט מאוד. חוץ מאשר במשק, הוא מוכר את הגבינות שלו בשוק האיכרים של עמק חפר, בשוק הנמל בתל אביב בימי שישי ("אני שם כבר שנתיים וזה הגדיל לי מאוד את הקהל וחשף אותי לאנשים חדשים שמגיעים גם לכאן") ואפשר למצוא אותן גם במעדניות תל אביביות נחשבות במיוחד כמו עדינה, עילא של אפרת אנזל ותמוז של משק מלמד ובקפה טוני ואסתר. עכשיו הוא מקווה להתחיל למכור גם במרתה החיפאית ומחפש כתובת ירושלמית ליצירות שלו. הוא משתדל למכור במחירים רגועים, 26 שקל למאה גרם, ושמח נורא לגלות שיש מי שלא מגזים ולוקח רק 29 שקל בחנות שלו.
דוד משתדל להתייחס יפה לעיזים שלו. נותן להן לגדול ליד אמותיהן. אני שואל אם כשטוב להן, טוב גם לו. "כשטוב לי, טוב להן", הוא הופך את הסדר ומיד מבהיר: "וטוב להן אז גם לי טוב. אני אוהב חיות..." הוא אומר. עד כדי כך אוהב שבקרוב ינטע חורש קטן בקצה הדיר שבו יוכלו העיזים ללחך עצי אלה ושיטה ושאר טובין ולפצות על זה שאין להן מרעה טבעי לצאת אליו. המשפחה לא עסקה קודם לכן בבעלי חיים. כמו רוב החקלאים של אחיטוב, היא גידלה מלפפונים. אחיטוב הוא עדיין לגמרי מושב חקלאי, לא כזה שענף הגידול שלו הוא זה הנפוץ מכולם בימינו, צימרים.
בשנה האחרונה הוא שירת 250 ימי מילואים בהנדסה קרבית, בעזה ובלבנון, מה שכמעט והקריס את המחלבה הצעירה. מי שהציל אותה היה תמיר פרץ, הבעלים והגבן של "המחלבה הקטנה" השכנה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הקרוב מאוד לאחיטוב. דוד מכיר אותו מילדותו. פרץ בא, חלב את העיזים והכין את הגבינות של דוד במקומו. בעולם מסחרי קשוח ומרושע, מדובר בלא פחות מנס גלוי. אני שואל אם הוא לא דואג למשק לנוכח צו 8 הבא שצפוי להגיע. "אני הולך בגלל החבר'ה שלי", הוא פוסק.
בשנים האחרונות כמה מהמחלבות הטובות בארץ נסגרו, בהן המחלבה של שי זלצר, שנסגרה לאחר מותו שלווה בפינוי המקום על ידי רשות מקרקעי ישראל, בדיוק כמו שקרה לחוות יערן בהרי ירושלים וחוות הר הרוח באותו אזור. הוסיפו לכך את סגירתה המצערת של מחלבת "שירת רועים" בלוטם. לשמחתי, מילאו את החלל הזה כמה מחלבות חדשות ונהדרות, כמו פלורה בלוטם, המחלבה הקטנה של חברו של דוד וכמובן משק דוד. כל תוספת כזו חשובה ומבורכת.
אנחנו נכנסים למחלבה. הוא נותן לי לטעום גבינה צ'רקסית בת כמה שעות, "מהחלב של היום בבוקר". היא עדיין חמימה. קאי מכין את הגבינות הרכות - יש גם צפתית ויש לבנה ויוגורט וקרם יוגורט מסעיר עם לא פחות מ-18% שומן שאפשר למרוח על הלחם ולאכול. בחדר ההבחלה מתיישנות להן הקשות והחצי קשות, אלפינית עם טעם מפתיע של מרציפן ("זו טעות", הוא מסביר. טעות נהדרת!) והנה גם גבינה בסגנון סנט מור, שבישו ואחרות. "תמיר מהמחלבה הקטנה מלמד אותי להכין את הגבינות הקשות. אני לא מתבייש להגיד", הוא אומר.
איך בעצם למדת להכין גבינות? אמנם עבדת שנים ברפת אבל זה לא מכשיר אותך לגבנות.
"ביוטיוב. אחר כך השתלמתי אצל מיכל מור-מלמד משירת רועים, ויש לי אפילו גבינה שנקראת מיכל לכבודה. היא נתנה לי את התבניות שלה כשסגרה".
כל הגבינות שלו נקראות על שם הנשים שבחייו, חלקן סתם שכנות שהוא מכבד, וזה שובה לב.
גבינות של מחלבות קטנות הן אחד התענוגות הקולינריים הגדולים ביותר שיש. ביקור במחלבה, כמו ביקור ביקב או בית בד, מרחיבים את הדעת גם אם אינכם חובבי אוכל מושבעים במיוחד. ואני משתכנע סופית שבסוף מה שקובע את הטעם הוא האיש שעושה את הגבינה או היין או השמן, עם כל הכבוד לטרואר, לזן או לגזע. ומעל הכל דוד הוא איש עדין, ואני משוכנע שזו הסיבה לעדינות גבינותיו הכובשת.
