"בכל פעם שקרה לי משהו מטריד או מכאיב ידעתי שהסרט מגן עליי"
התערוכה “ארץ אֵם" של רות פתיר הוצגה בביאנלה בוונציה מאחורי דלתות סגורות, כתגובה למלחמה. כעת מגיע למוזיאון תל אביב הווידיאו־ארט, שבו פתיר, בדמות של צלמית פריון, מתעדת באופן מרגש, מטלטל וגם מצחיק לפרקים את מסעה לשימור הפוריות
את המקרה של "ארץ אֵם", תערוכתה של רות פתיר שייצגה את ישראל בביאנלה לוונציה – תערוכת האמנות החשובה בעולם – ומוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב, עוד ילמדו בעתיד כחלק מההיסטוריה של הביאנלות. על פניו זו תערוכה שעוסקת באופן חושפני וישיר, מרגש ומצחיק לפרקים, במסע אוטוביוגרפי ואינטימי מאוד של האמנית עצמה. פתיר (40), אמנית וידיאו ומדיה חדשה, מתעדת בה את עצמה. היא רווקה תל־אביבית שבעקבות גילויה של מוטציה גנטית שעלולה להוביל לסרטן השד והשחלות, עוברת טיפולי שימור פוריות פולשניים ומתישים, למקרה שתרצה בעתיד להקים משפחה. "זו היתה אחת ההחלטות החשובות ביותר שלי בפרויקט", היא מסבירה, "שאספר את הסיפור שלי בגוף ראשון, ושזו תהיה אני".
אבל מצד שני, לתערוכה האישית כל כך של פתיר ישנו גם אספקט פוליטי־חברתי נוקב, הקשור לאובססיית הפריון והצאצאים המשפחתית הישראלית־יהודית. ולכן, לאורך כל העבודה, האמנית מופיעה בדמות האוואטר הווירטואלי שבחרה לעצמה – צלמית פריון עתיקה מחרס מהמאה ה־8 לפנה"ס, שנמצאה בתל לכיש. באמצעות טכנולוגיות אנימציה והדמיה תלת־ממדית, פתיר עוברת מטמורפוזה ויזואלית מהצלמית הזעירה, שבימי קדם היתה חלק מפולחן פריון האשה, לבת־דמותה בגודל טבעי, העשויה מחרס.
2 צפייה בגלריה
צלמית הפריון בדמותה של האמנית. "במרחב הרפואי של טיפולי הפריון, את כאשה דווקא לא ממש הנושא שם. מבחינתם, הנושא הוא העובר"
(צילום: אלעד שרג)
בכדי ליצור את ההדמיה היא לבשה במשך שנתיים חליפת חיישנים שיצרה דיגיטציה בזמן אמת של מנחי גופה, ועליהם הולבשה, בסטודיו אנימציה, הכסות הווירטואלית שלה כצלמית פריון עתיקה־עכשווית. "זה היה נראה לי אז מאוד הגיוני", אומרת פתיר, "שבזמן שהגוף הפרטי שלי עובר מבפנים תהליך הזרקות כמו במדע בדיוני ומייצר עשרות ביציות במקום אחת, לשים עליי מכשיר של מדע בדיוני מבחוץ".
וכך, בדמותה החדשה כצלמית פריון, היא מתנהלת בסרט האנימציה ממרפאה למרפאה תוך שהיא מתוחקרת וממוששת על רופאים ורופאות, במסע המפרך לשימור הפוריות. "כל החומרים בסרט הם מאה אחוז מתוך החיים שלי", היא מדגישה. "באותה תקופה אספתי את כל הדאטה על עצמי, כל הווטסאפים, כל המיילים עם הרופאים, כל המסמכים הרפואיים, כל הבדיקות, וזה היה בדיוק אחד המקרים שבהם הקולנוע מציל אותך מהחיים. בכל פעם שקרה לי משהו מכאיב או מטריד בחיים ידעתי שאני מקליטה, ושהסרט מגן עליי". היא אספה אלפי שעות של תיעוד עצמי.
איומים בביאנלה
את התערוכה אצרו תמר מרגלית ומירה לפידות, שהן אחיות: מרגלית אוצרת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ולפידות היא האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב, וחודש לפני 7 באוקטובר היא התקבלה לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה. עם פרוץ המלחמה התגייס רוב עולם האמנות הבינלאומי לטובת העם הפלסטיני. מאות אמנים ומוסדות מובילים בעולם קראו לסיום המלחמה ושחרור כל החטופים, אבל סירבו לגנות באופן גורף את פשעי חמאס, ואף התקיפו את ישראל. הדבר הביא לחרם ואיומים כלפי הנוכחות הישראלית בתערוכה בוונציה – והפגנות נגד התערוכה והביתן, שאף כונה "ביתן הג׳נוסייד".
בתגובה לעוינות הזו נקטו פתיר והאוצרות צעד התנגדות פוליטי אמיץ ועצמאי משלהן. לאחר פתיחת התערוכה בביאנלה, באפריל 2024, הן סגרו את הביתן למבקרים, תוך שהן כולאות את התערוכה בתוכו, כך שניתן היה לצפות בה רק דרך חלון מבחוץ. שלט שנתלה מבחוץ אף הודיע כי הביתן והתערוכה ייפתחו למבקרים מחדש רק כאשר החטופים ישוחררו והסכם הפסקת אש יושג. לאורך כל חודשי הביאנלה, עד סופה בנובמבר, נותרה התערוכה פעילה אבל סגורה בתוך הביתן, בת ערובה של נסיבות פוליטיות ואמנותיות.
סגירת הביתן ביוזמתן של האמנית והאוצרות לא היתה מובנת מאליה כלל, כיוון שמשרדי התרבות והחוץ היו מעורבים במימון שלה והיא נבחרה כמייצגת את ישראל. "היה חוסר שביעות רצון מכך מכיוון המדינה", אומרת פתיר. "אומנם נבחרתי לביאנלה על ידי ועדה מקצועית לגמרי מתחום האמנות, אבל זו היתה נאיביות להאמין שקבלת כסף ציבורי מהמדינה אינה אומרת שאת מייצגת אותה. ודווקא מכיוון שישראל הולכת ומאמצת סעיפי נאמנות וצנזורה, אני מאמינה שהפעולה שעשינו בוונציה הוכיחה לעולם שישראל היא כן מקום דמוקרטי. לשמחתי שר התרבות עצמו דווקא נמנע מלהתבטא בזמן הביאנלה, אבל מאוחר יותר הוא בכל זאת ציין שדבר כזה לא יקרה שוב במשמרת שלו". בסופו של דבר, עם סיום הביאנלה, היה זה המוזיאון היהודי בניו יורק שרכש את העבודה, שכעת מוצגת בתל אביב.
2 צפייה בגלריה
הפגנה מול הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. אמנים ומוסדות תקפו את ישראל
(צילום: Getty Images / Stefano Mazzola)
צלמיות פריון אמיתיות
"ארץ אם" נפתחת בחדרי המתנה רפואיים של בתי חולים וקליניקות, שבהם פתיר, בדמות החרס העתיקה שלה, מתוחקרת על ידי צוות רפואי וממתינה לתוצאות. המבקרים במוזיאון נאלצים לשהות עמה, ובשביל להעביר את הזמן – מסכי טלוויזיה משדרים בזמן אמת את אירועי האקטואליה האמיתיים בישראל עמוק פנימה אל תוככי המוזיאון, מה שמבטל את ההבחנה בין החיים לאמנות, דבר שאופייני לעבודותיה של פתיר. באולם התערוכה המרכזי מוקרן הסרט עצמו, העוקב אחרי סבבי הטיפולים שעוברת הגיבורה, וכולל סצנות סוריאליסטיות מונפשות כמו תיפוף השדיים בבדיקת שד, בדיקת MRI מבהילה בלב ים סוער ומחול עם אם האמנית (שמגלמת אמה במציאות), המופיעה גם היא כצלמית פריון.
בנוסף, מוצגים בתערוכה שברים וחלקי גוף קטנים של צלמיות פריון אמיתיות בתוך מגירות ארכיוניות. הן הושאלו מרשות העתיקות ומראן המרוסק והמפוזר – ראשים, חזה וגפיים – לאחר 7 באוקטובר הזכיר לפתיר בזעזוע גם את הרוגי הטבח שעוד לא זוהו, אבל גם תחושה קבועה ועל־זמנית של אלימות כלפי נשים, כלפי גופן. ולכן אולי הסצנה המרגשת מכל בתערוכה, ושנוצרה בתגובה להפגנות להשבת החטופים וכנגד ההפיכה המשטרית, מחברת את הפרויקט האישי כל כך של פתיר למציאות הישראלית. בסצנת "המקוננות" הנפישה פתיר עשרות צלמיות פריון הצועדות ביחד כשהן מוחות, מפגינות, מתחבקות ומנחמות אחת את השנייה, בין היתר ברחוב קפלן, במעין אחווה של התנגדות נשית.
"הסצנה קשורה גם בהתנגשות של מרחבים לאומיים, אבל גם במרחב הרפואי של טיפולי הפריון, שבו את כאשה דווקא לא ממש הנושא שם", אומרת פתיר. "מבחינתם, הנושא הוא העובר. ולכן הדבר הכי חזק שהרגשתי במרפאות הפוריות זה עולם שלם של גרילה נשית, נשים שתומכות ושמלמדות אחת את השנייה איך להזריק, איך להרגיש. איך להתמודד עם המסע הזה".
