30 שנה אחרי: "משימה בלתי אפשרית" איבדה את הקסם הישן
"משימה בלתי אפשרית" היתה סדרת אקשן אסקפיסטי מושלמת, אבל דווקא בסרט החדש וכנראה האחרון שלה היא נראית כמו המשך רציני להחריד של "אופנהיימר"
״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי״, הסרט השמיני בסדרה, הגיע לבתי הקולנוע. 30 שנה חלפו מאז שטום קרוז התחיל לצלם את סדרת הסרטים הזאת, המבוססת על סדרת טלוויזיה פופולרית משנות השישים, ומהר מאוד השתלט עליה לא רק ככוכב אלא כמפיק ועורך תוכן ראשי. הוא ליהק אליה את מיטב הבמאים – בריאן דה פלמה, ג׳ון וו (אחרי שאוליבר סטון לוהק ופוטר), ג׳יי.ג׳יי אברהמס (בסרטו הראשון), בראד בירד (אשף אנימציה שניסה לעבור ללייב אקשן) ובארבעת הסרטים האחרונים קרוז חבר לכריסטופר מק'קווארי (זוכה האוסקר על התסריט של ״החשוד המיידי״) שהתגלה כבמאי אקשן מצוין.
הפלא של סרטי הסדרה הזאת הוא שבניגוד למקובל בהוליווד, כל סרט למעשה היה גדול יותר, שאפתני יותר וטוב יותר מקודמו. עד לסרט השמיני. הסרט החדש אמור להיות מעין פרק סיום, שבהחלט משאיר מקום לסרטי המשך נוספים, אבל גם מבקש מהקהל הפסקה כדי לחשב מסלול מחדש.
אני אוהב את הסרטים האלה, כי בבסיסם הם בנויים כמו קומדיות. כן, אית'ן האנט, בגילומו של קרוז, יוצא למשימות ברחבי העולם כדי להשיג חפצים שעשויים להחריב את העולם ולמנוע את הגעתם לידי נבלים, ולהבדיל מג׳יימס בונד הוא עושה את זה בתחפושות ועם צוות מומחים לצדו. אבל למעשה הסרטים האלה מבוססים על חידות היגיון ופעלולים קרקסיים שיצרו סצנות אקשן אגדיות. ב־30 השנים האחרונות, מול סדרת סרטי ג׳יימס בונד ו״מהיר ועצבני״, את רגעי האקשן הכי טובים בקולנוע סיפקו לנו קרוז ובמאיו. אז התעלומה הגדולה היא איפה הרגעים האלה, סיבת קיומה של הסדרה, בסרט הנוכחי? הוא מכיל שני סיקוונסים עצומים, אומנם. מצוינים. אבל הם מאכלסים 40 דקות מתוך 167 דקות הסרט. כמו לבוא למיוזיקל ולגלות שיש בו שני שירים בלבד.
כל הסרטים הקודמים אומנם נעשו ברצינות גדולה, אבל הם נועדו לספק בידור כביר, אסקפיזם מושלם. הטון הזה השתנה לחלוטין בסרט החדש, שנראה כאילו קרוז ליהק את כריסטופר נולאן כדי לביים אותו. זה כמו סרט ההמשך של ״אופנהיימר״: כמעט שלוש שעות של נאומים, עם מוזיקה שבונה לקרשצ׳נדו שאינו נגמר.
הפעם, אית'ן האנט נלחם ב־AI. כמו ב״שליחות קטלנית״, זו תוכנה שצוברת תודעה וברגע קריטי אחד צפויה להשתלט על כל מאגרי הנשק האטומי בעולם (כולל אלה בישראל, בתל אביב על פי הסרט), ולשגר אותם אלה מול אלה להשמדת האנושות. כדי להצדיק את המהלך הזה, ה־AI מפיצה חדשות כזב ברשתות החברתיות ומייצרת מחלוקות, קיטוב ושנאה. במילים אחרות, אם בסרטים הקודמים קרוז בא לבדר, לסרט הזה הוא מגיע מודאג. זה סרט עם מסר מוטרד. הסרט השמיני מנסה לגרום לצופים לראות שהדיסטופיה של סרטי ההייטק הקודמים הופכת למציאות. פלגנות, תגרנות, מציאות של כזבים ושקרים, נשיאים ששומטים את יסודות הדמוקרטיה ופנאטיות דתית שוחרת מוות. לא באנו לבדר, באנו לעורר. וקרוז הצליח לייצר משימה בלתי אפשרית: איך לעשות סרט שגם ילהיב וגם יאכזב בעת ובעונה אחת.
