רומן בלי מתח מיני: קולמן וקמברבץ' מתקשים לשכנע כזוג
אוליביה קולמן ובנדיקט קמברבץ' הפגינו כימיה שובת לב בשיחה עם הקהל בלונדון לכבוד "רוז נגד רוז", הרימייק ללהיט משנות השמונים. שני הכוכבים הבריטים הם שחקנים מצוינים וגם חברים ותיקים, וזאת בדיוק הבעיה עם הסרט
לאוליביה קולמן יש תלונה אחת על בנדיקט קמברבץ' (שלו היא קוראת בקיצור "בן"): "הוא תמיד אומר עליי דברים נורא יפים על ההתחלה, ואז כל המחמאות שלי עליו מחווירות אוטומטית". התלונה הגיעה בהקרנת טרום בכורה בלונדון של "רוז נגד רוז", הסרט הראשון שבו שני החברים הוותיקים משתפים פעולה סוף סוף (הם מכירים כבר שלושה עשורים ונפגשו לראשונה ברדיו, לפני שמי מהם היה מפורסם). הם הגיעו למפגש עם קהל, ונתנו את השואו החביב ועתיר הצחקוקים המצופה מהם, וקמברבץ' אכן פתח מיד בסשן של שבחים על קולמן ("זה היה כמעט פלילי כמה שנהניתי לעבוד איתה, ועלה גם על הציפיות הכי פרועות שלי, ותאמינו לי שהן היו פרועות"), שאחריו היא נשארה כמעט חסרת מילים, אירוע נדיר במקרה שלה. "אבל לא הזכרת את התכונה הכי טובה שלי", נזפה בו כשהתעשתה וכיוונה אליו אצבע. מתברר שזאת השיטה שלה לשבור את הקרח ולהקליל סיטואציות טעונות כמו צילום סצנות רגשיות מסובכות: הפרטנר שמולה מתבקש, שלא לומר נדרש, למשוך באצבע המושטת, וקולמן בתמורה משמיעה קולות נפיחה. "זה תמיד עובד", הכריזה, "והצורך להשתמש בטריק אף פעם לא נעלם לצערי".
"רוז נגד רוז" הוא רימייק לא מחייב ל"מלחמת רוז ברוז", הלהיט בכיכובם של מייקל דאגלס וקתלין טרנר, שביים דני דה ויטו ב־1989. בסרט ההוא, גבר ואשה בעיצומו של תהליך גירושים זדוני ונבזי במיוחד עושים הכל כדי להוציא זה את זה מדעתו — ומהבית המשותף. הגרסה החדשה, מאת טוני מקנמרה (התסריטאי של "מסכנים שכאלה" ו"המועדפת", הסרט שהביא לקולמן את האוסקר על תפקיד ראשי) ובבימוי ג'יי רואץ' ("פגוש את ההורים"), פחות אכזרית ומרושעת מקודמתה, ואם להודות על האמת, קצת חסרת שיניים. קמברבץ' וקולמן חיכו שנים להזדמנות הנאותה לעבוד ביחד, והפרויקט הזה נתפר במיוחד בשבילם והתבצע סביב לוחות הזמנים העמוסים שלהם, אבל דווקא בשל החברות האמיצה ביניהם, הם מתקשים לשכנע כזוג אוהבים, ועוד יותר מכך כזוג שונאים. קולמן בת ה־51 מבוגרת מקמברבץ' בשנתיים בלבד, אבל בגלל רצף תספורות קטסטרופלי בעליל, היא נראית לפעמים כמו אמא שלו, או לפחות דודה שלו. המתח המיני ביניהם שואף לאפס (אף שהמפגש הראשוני בין דמויותיהם מוביל במהירות לסקס במקרר תעשייתי). הוא משחק ארכיטקט במשבר והיא שפית בנסיקה, אבל התסריט מתחרפן והולך לאיבוד דווקא אחרי סצנה רוחנית לכאורה שבה הוא מציל לווייתן שנפלט אל החוף ואז זוכה בהארה שעליו להתגרש (מה נסגר?). אל 20 הדקות האחרונות של הסרט נדחסת אלימות רגשית ופיזית בלתי מתקבלת על הדעת שלא מתחברת אל כל מה שקדם לה, ואליסון ג'ני, בתפקיד עורכת דין של גירושים שמביאה את הכלב שלה ל"תמיכה רגשית", גונבת את הסרט כולו בהופעה של חמש דקות.
למרות הכל, קשה לסבול בסרט על שני אנגלים שנונים באמריקה (כולל חיקוי קצר של השחקן הבריטי איאן מקלן שמגישה קולמן, והתייחסויות פנימיות מחוכמות לאופן שבו אמריקאים מקנאים בהומור הבריטי), בכיכובם של שניים מהשחקנים המוערכים ביותר של דורם. ההנאה של שניהם אינה מוטלת בספק, ויש כמה סצנות שסוחטות צחוקים רמים (התקפות הצחוק של השחקנים עצרו, לדבריהם, את הצילומים פעם אחר פעם), כמו זו של ייעוץ זוגי, שבה השניים מתבקשים למנות את הדברים שהם הכי אוהבים זה בזה, והוא אומר, בין היתר, "אני מעדיף לחיות איתה מאשר עם זאב", בעוד היא מציינת לטובה את העובדה שיש לו זרועות.
קמברבץ' היה המלט על הבמה, שרלוק הולמס בטלוויזיה ודוקטור סטריינג' ביקום הקולנועי של מארוול, אבל טוען שמשחק קומי הוא הדבר האמיתי. קולמן, שזכתה באינספור פרסים (פרט לאוסקר גם בגלובוס הזהב, האמי ועוד), יודעת לשבור את הלב בהופעותיה (בסרט "הבת האפלה" ובסדרות "ברודצ'רץ'" ו"הכתר", למשל), אבל מחוץ לשעות העבודה היא בהחלט נהנית לחלוש על משבצת הליצנית השטותניקית שירשה מאמה תומפסון. "בן קורא דוסטויבסקי ואני מכורה לסדרות ריאליטי הכי מפגרות", סיפרה לקהל בלונדון. מעבר לזה, הדומה ביניהם עולה על השונה. שניהם נשואים והורים לשלושה ילדים כל אחד. הם הסכימו שתחרות סמויה (או גלויה) בין בני זוג, שלא לדבר על קנאה כמו זו שמוצגת בסרט, היא מתכון לאסון; היא נשואה לסופר/תסריטאי ומפיק והוא לבמאית תיאטרון, ושניהם מדווחים על "תמיכה מוחלטת" מצידם. קמברבץ' הודה שלהיות עקר בית ואבא במשרה מלאה שפולה כינים משערות ילדיו, כמו בסרט, זאת אופציה "לא ממש מפתה, למרות שהילדים שלי מדהימים". "אנחנו פשוט אוהבים את העבודה שלנו", סיכמה קולמן, "ורוצים לעשות כמה שיותר דברים מגוונים כל עוד אנחנו יכולים. בן מוכשר בטירוף וגם אני לא רעה כנראה, אבל לפני הכל אנחנו חרוצים ורעבים לאתגרים. מסתמן שתמשיכו לסבול אותנו עוד הרבה שנים, אני מצטערת".
