"אני אמן, אני ימני, ואני לא שופר של סמוטריץ' ובן גביר"
דוד (דוכי) כהן, מהאמנים הצעירים הבולטים של הציונות הדתית, רוקם סנדלי שורש, מצלם וידיאו ארט בהר הרצל, חי בטוויטר ועוסק בשאלות של זהות וגבריות. עבודה שלו נרכשה על ידי הכנסת, ועכשיו הוא מציג תערוכה במעלות, ואומר: "האמנות שלי היא לא סטיקר להפגנות"
בתערוכה החדשה של דוד (דוכי) כהן במעלות הוא יצר בהגדלה את רצועת הבד של סנדלי שורש מדגם אינדיאן, אחד מפריטי הלבוש שהכי מזוהים עם המגזר הדתי־לאומי. את הדוגמה המוכרת שלהם הוא רקם בעבודת יד ברקמת צלבים במשך חצי שנה. "תמיד הטריד אותי איך הסנדל הכי ישראלי הוא אינדיאני. מה לזהות שלנו ולאינדיאנים?", הוא מסביר, "רוב נועלי שורש בעולם נמצאים כאן. אמא שלי צחקה שאני רוקם כמו גבר, כי זה מאוד צפוף ובכלל לא עדין כמו שזה אמור להיות. בתוך הדגם שתלתי עץ זית של גולני וכל מיני דברים מתוך החי והצומח של ארץ ישראל".
כהן (33) הוא מהקולות הבולטים בדור הצעיר של האמנים הדתיים. הוא לא מצניע את זהותו ואת עמדותיו הפוליטיות המורכבות ביחס לאמנות, לגבריות, לדת ולחילון. עבודתו ״בארץ ישראל״, שבה חקק ידנית את המלים הפותחות את מגילת העצמאות על גבי לוח שיש שמזכיר מצבה, נרכשה על ידי הכנסת ומוצגת במוזיאון הכנסת החדש. כעת הוא מציג את תערוכת היחיד "באיזה שבט אתה?" בגלריה ע"ש אפטר־ברר במעלות תרשיחא, באוצרות מיטל קילמניק.
חומרי הגלם של כהן תמיד ישראליים מאוד – מאות חולצות משומשות של בני החברה הדתית־לאומית, מותגי נעליים כמו בלנסטון ורדבק וכאמור סנדלי השורש. את הסנדלים הוא נוהג לבתר ולקבור בבטון כדי ליצור מהם תבליטים מופשטים, אבל גם שרידים ארכיאולוגיים ישראליים שיתגלו בעתיד, ולא במקרה - כהן הוא גם היסטוריון צבאי במג״ב. מחקריו הובילו אותו בתערוכה הנוכחית גם לפרוצדורות ההנצחה הרשמית של מדינת ישראל. הוא מצא בארכיון הציוני המדיני דוגמה של כרטיס הזמנה רשמי להלוויית חיים ויצמן, שתוכננה לפני מותו בסוד. כהן צילם והפך אותה לחותמת שבה החתים את קיר התערוכה מאות פעמים. "התוצאה היא בין אנדרטה רשמית לקיר זיכרון מסטיקרים של חללים אלמוניים", הוא מסביר. במקביל, הוא חוקר כעת במסגרת תואר שני בהיסטוריה את חלקת גדולי האומה בהר הרצל. בתערוכה הוא מציג וידיאו ארט שבו ניסה להפוך את חלקת קבר הרצל באופן פיראטי מקבר ממלכתי־חילוני למקום המאפשר פולחן בסגון קבר צדיק. עובדי החלקה גילו די מהר את ההתערבות שלו, והעבודה הועלמה.
לעבודות יש ממד פוליטי ברור, כמעט הזמנה לדיון פוליטי.
"אני אדם מאוד פוליטי, והעבודות הן גם פוליטיות. אני חי ומצייץ בטוויטר (ובטלגרם קצת), ושם גם מקבל את החדשות. אבל באמנות אני משתדל לא להיצמד לאקטואלי ולפוליטי ברמת מה שקרה אתמול, ונראה לי שלהיכנס לסטודיו וליצור מהצד הימני פחות מעניין. אגב, גם מהצד השמאלי לא חסרים פלקטים ואמנות רדודה וחד־ממדית. לי חשוב יותר לדבר על היחס שלנו למגילת העצמאות, לארץ ישראל, למקור הסמכות שלנו, לחיבור שלנו למקום הזה, ומה אנחנו עושים עם זה. העבודה שנרכשה כעת על ידי הכנסת היא כזו, צדדים פוליטיים שונים מתחברים אליה, כל אחד מכיוונו. זו לא אמנות שהיא סטיקר להפגנות".
אתה חושש שהזיהוי שלך כאמן ימני מפריע לך בעולם האמנות הישראלי?
"אני אמן, אני ימני, אני עושה אמנות, ואני מקווה שהיא טובה. אני לא מעסיק את עצמי במאמר הידוע של ד״ר גדעון עפרת מ־2003, ׳האם תיתכן אצלנו אמנות של הימין׳. אני מודע לכך שבשדה האמנות אני נחשב חריג, אבל האם זה חוסם אותי? אני מציג, ברוך השם רוצים לראות עבודות שלי, יש לי במות. אבל אני כן מרגיש שזו איזו משקולת. ברור שהמצב הרבה יותר טוב מלפני 20 שנה, ואני גם לא נושא על גבי את כל האמנות הימנית. שדה האמנות הישראלית התפתח מאוד מאז, ועדיין חלק מהאמנות הימנית או הלאומית־דתית נותר פלקטי, בוסרי ולא ברמה מספיק טובה. ברוך השם יש מספיק אמנות גרועה לכולם.
“האמנות שלי לא מייצגת את הממשלה ולא את עוצמה יהודית, ולא כל מיני קולות שעולם התרבות הישראלי תופס כמי שהורסים אותו. ביני לבן גביר, למשל, אין שום אינטראקציה, ואותו הדבר עם סמוטריץ׳, אף שלכאורה גדלנו ולמדנו באותו בית גידול. אני לא מייצג אף אחד, ואני בוודאי לא שופר שלהם".
התערוכה במעלות היא גם חזרה למקום שגדלת בו.
"אבא שלי הגיע למעלות לאחר פיגוע הטרור הקשה, בגרעין הנח״ל הראשון אי פעם בעיירת פיתוח, שם הוא הכיר את אמא שלי שהגיעה כבת שירות. היה לי חשוב להציג במעלות כי רציתי את השיבה הזאת הביתה. בניגוד לרוב הסטודנטים לאמנות לפני שהתחלתי ללמוד לא החזקתי מכחול, אבל כן ידעתי לפסל קצת. למדתי בפרדס (בית הספר הדתי לאמנות, שפעל עשור ונסגר ב־2022 — י"ש), שהיה עבורי המקום המושלם, נתן לי את החופש להתפרע ולצלול עמוק למגזריות".
אתה מרבה לעבוד עם חולצות מחזור ומסלול של נערים שלומדים בישיבות, שאתה מפסל באמצעותן או אפילו רוקם לתוכן.
"העניין שלי בחולצות קשור לישל״צ (ישיבת ירושלים לצעירים של מרכז הרב — י״ש), שבה למדתי בירושלים. זה מוסד פנימייתי אליטיסטי ברמה מאוד גבוהה. אני הגעתי לשם מהפריפריה אחרי שבדקו אם אני מספיק ילד טוב, דוס וצדיק וכו׳. המוסד נהיה חלק ממה שאתה, וכמו כל מוסד כזה – יש לו מסורות, כמו החולצות שכולם מסתובבים איתן. אספתי אותן וכרכתי אותן כמו דגמים בקטלוג של חנות ריפוד שניתן לעיין בהן. יש לי מאות חולצות כאלה, כל אירוע וכל מחזור מקבלים חולצה משלהם. זה נעשה באופן ספונטני והתנדבותי על ידי התלמידים, זה אתוס שצומח מלמטה".
בעבודה אחרת הוא מציג כוורת של בגדים. "פניתי לחברים ומכרים וקניתי מהם את הבגדים שהם לבשו באותו רגע. יצרתי חתך של גברים צעירים דתיים־לאומיים בני 17 עד 30 שכולם בעלי אותו קוד לבוש. בתוך סטריאוטיפ הלבוש הספרטני של הציונות הדתית מתגלות דקויות, ואפילו בורגנות. היו לפעמים פריטים שעלו 1,200-1,000 שקל. בסוף, למרות הפשטות האידיאולוגית לכאורה, עלה לי להפיק את העבודה הזו הון תועפות".
יש משהו מאוד פֶטישיסטי בעבודות האלה – העיסוק בנעליים, בסנדלים, במלבושים של נערים בפנימיות, בחדרי הלבשה – אף על פי שהעירום נעדר.
"זה חדר הלבשה מדומיין, הוא לא קיים. אבל בפנימייה שבה למדתי גרים שמונה חבר'ה בחדר די קטן, במיטות קומותיים. חיינו אחד בתוך השני בחברה חד־מינית די סגורה. אף אחד לא הולך לשירותים רק בשביל להתלבש, אז אתה רואה אותם בבוקסרים. בעבודה התחושה היא גם של איזשהו גוף קולקטיבי כמעט, איזשהו חיבור בין כולם. ויחד עם זה יש פה גם ביקורת על הדבר הזה. במדפים האלה יש המון מרכיבים שנראים אותו דבר, וגם רוצים להיות ביחד, אבל גם רוצים כל אחד למשוך לסיפור הפרטי שלו. והמתח הזה מלווה הרבה מהאמנות שלי".
