אלמודובר מציג: הבמאי כערפד
"חג מולד מר" הוא חשבון הנפש של במאי שגונב את נשמות הקרובים אליו לטובת יצירתו, אבל מרגיש כמו סרט שאלמודובר עצמו לא השלים
פדרו אלמודובר כבר בן 76. די מדהים שילד הפרא של מדריד מלפני 40 שנה הוא כיום בגיל של נשיאים וראשי מדינה. הוא המבוגר האחראי, המאסטר שעושה סרטים מתוך כובד ראש ולא מתוך ליבידו געשי. סרטו החדש, ״חג מולד מר״, שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן והיום עולה להקרנות בישראל, רחוק מאוד מלהיות אחד מסרטיו הטובים, אבל למעריציו - שמסתכלים בעיקר על חושניות ההפקה, צבעוניות התפאורה וסערת המוזיקה שבהם - הוא בהחלט תפריט טעימות אלמודוברי טיפוסי. זאת למרות שיש בסרט משהו שמרגיש כמו טיוטה, רעיון לסרט שכתיבתו מעולם לא הושלמה, עבודה בתהליך.
אבל יש בסרט משהו מעניין, מרתק ששווה עיון ודיון. נושא שאלמודובר עוסק בו על מהות היצירה ומהות עבודת האמן שנשמע כמו מעין חשבון נפש, או אולי וידוי. התקציר הטוב ביותר שאני יכול לנסח לעלילת ״חג מולד מר״ הוא ״תסריטאי כותב תסריט על תסריטאית שכותבת תסריט״. ובמרכז הסיפור, כמעין ציר שעליו תלויות שתי כנפי העלילות האלה, נמצא השיר הספרדי ״חג מולד מר״ של הזמר צ׳אבלה וארגאס, שמהווה השראה עבור אחת הדמויות לקום ולעזוב את בעלה. זהו, לפיכך, סרט על איך יצירה יכולה להשפיע על החיים ועל הבחירות שעושים האנשים שמושפעים ממנה.
מאז שהוא בן 70, עולה הרושם שאלמודובר מנסה לעשות חשבון נפש אישי ואמנותי. לסכם בסרטיו הספרדיים את חייו כאמן ולשאול את עצמו, ואת צופיו, מה המורשת שלו. הראשון מבין הסרטים האלה היה גם הטוב ביותר שלו במחזור היצירה הנוכחי, ״כאב ותהילה״ (2019), שבו אנטוניו בנדרס מגלם במאי קולנוע שמעוצב ככפיל של אלמודובר עצמו. זה היה סרט אוטוביוגרפי מפורש, שקטעי הפלאשבק בו מבוססים על ילדותו של אלמודובר.
אם לתאר את מחזור סרטיו בשש השנים האחרונות, אפשר להגיד שהם עוסקים במעגלים הולכים ומתכנסים. ״כאב ותהילה״ עוסק במעגל של הקהל ותעשיית הקולנוע העולמית כשהבמאי במרכזם. ב״אמהות מקבילות״ (2021) אלמודובר עוסק באמן ובחברה שבה הוא יוצר, והאם לאמנות יש תפקיד פוליטי, האם האמן מחויב לעסוק בהיסטוריה של המדינה שלו.
כעת ב״חג מולד מר״ נראה שהמעגל הצטמצם עוד יותר ואלמודובר עוסק בהכי קרובים אליו: האנשים שעובדים איתו. האסיסטנטים, המנהלים והמנהלות, האנשים שמניעים את המפעל הזה שנקרא ״במאי קולנוע״. ואילו הוא, כך נדמה, לוקח אותם כמובנים מאליהם, כאינסטרומנטים שנועדו רק לשרת אותו. למרות שהוא מתייחס אליהם כאל בני בית, בני משפחה ולעיתים גם בני זוג, הוא למעשה עיוור לחלוטין לאופן שבו הוא מנצל אותם.
זה סרט שהוא אולי התנצלות בפניהם, והודאה שיש משהו נצלני וערפדי באמנות. שאמן, שכל הזמן צריך ליצור, מביט סביבו והופך כל מה שהוא רואה ושומע לחומר גלם ליצירתו, בין אם הוא מקבל רשות לכך או לא. האמן יגיד שזו השראה, אולי מוזה. כשגונבים למישהו יצירה זה נקרא פלגיאט, אבל איך קוראים לזה כשגונבים למישהו את סיפור חייו?
הבמאי בסרט (בגילומו של לאונרדו סברליה), שהפעם מעוצב ככפילו של אנטוניו בנדרס מ״כאב ותהילה״, מתרץ את הגניבה בכך שיצירתו היא ״אוטופיקשן״ – סיפור בדיוני בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים. אוטוביוגרפיה בדיונית. אבל זהו תירוץ בלבד. איזו יצירת אמנות אישית היא לא אוטופיקשן? ואיזה אמן הוא לא כזה שמצפה מכל מי שלידו להבין ולקבל שכל מה שנאמר סביבו הוא חומר גלם ליצירה שלו, עם או בלי רשות.
אלמודובר מרבה לעסוק בסרטיו בקולנוע וביצירה, סרטים שבהם האמנות והחיים משתקפים זה בזה ומשפיעים זה על זה. עבור אלמודובר אמנות היא דבר חשוב, משמעותי ומהותי, יש בה יכולת לשנות חיים, לא תמיד לטובה. ובכל הסרטים האלה אין ספק שאלמודובר מדבר בראש ובראשונה על עצמו. שעבורו החיים והמוות הם ביד הקולנוע. ולכן לבמאי יש הפריביליגיה להתנהג כמי שיש לו תסביך אלוהים, כמי שבורא עולמות ושולט בגורל הדמויות שהוא ממציא. כדי שנהיה מודעים לכך, אלמודובר יוצר כאוס בסרט שלו. המילה ״הסוף״, שבדרך כלל מגיעה בסוף הסרט, מופיעה כאן באמצע שלו, גורמת לנו לרגע להתבלבל לגבי המבנה ומי מספר את הסיפור של מי. זה אקט שנון, אך גם מנייריסטי, כזה שמסיר את האחריות מהתסריטאי לספק סוף לסרטו.
״חג מולד מר״ הוא מעין סרט לא גמור, מאת במאי שמתנצל בפני הקרובים לו על חיים של גניבה מהנשמה שלהם, אבל עם ההודאה שהיצירה שלו עדיין לא הגיעה לסיומה.
