יוקר המחיה מטריד את הציבור. אז למה הוא לא מכריע בקלפי?
בכל דמוקרטיה מערבית מתפקדת, המצב הכלכלי של המדינה תופס מקום מרכזי במערכת הבחירות. כמעט שלא ניתן למצוא מדינה שבה המפלגות השונות לא מדגישות בתעמולת הבחירות שלהן את הנושאים הכלכליים והחברתיים היום-יומיים שמטרידים את האזרחים. המשפט שנטבע במערכת הבחירות של ביל קלינטון לנשיאות ארה"ב בשנת 1992, "It's the economy, stupid" , הפך מזמן למצפן פוליטי עולמי. כל מפלגה מציגה בהרחבה את המצע הכלכלי שלה שבו היא מתייחסת לשאלות כמו המאבק באינפלציה, יוקר המחיה, מחירי הדלק, שוק הנדל"ן, סיוע לשכבות חלשות, שיפור התחבורה הציבורית, התייעלות שרותי הבריאות וכד'. זאת כמובן לצד נושאים מדיניים וביטחוניים חשובים לא פחות.
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה מפלגה בישראל פרסמה לקראת הבחירות תוכנית כלכלית סדורה ומפורטת, שבה היא מבהירה כיצד היא תתמודד עם הבעיות הכלכליות המרכזיות של המשק הישראלי. באילו צעדים היא תנקוט כדי לצמצם משמעותית את יוקר המחיה שמרקיע שחקים ופוגע בעיקר בשכבות החלשות? איך היא תפעל להוזלת ולפיקוח על שוק השכירות הפרוע שפוגע בעיקר בזוגות צעירים? האם היא תיזום הקמת מאגר של דיור ציבורי מוזל עבור משפחות נזקקות שבשולי החברה? האם היא תפעל להצפת השוק בקרקעות מדינה מוזלות כדי להחזיר את המחירים בשוק הנדל"ן לשפיות? איך המפלגה תפעל לשיקום מערך השירות הציבורי שהתדרדר בשנים האחרונות בתחומי החינוך, התחבורה, הרווחה, המשפט, הבריאות, יחסי החוץ, ומה לא?
לשאלות אלה מצטרפות שאלות כלכליות רבות נוספות שהבוחר חייב לקבל עליהן תשובות לפני שהוא מחליט למי להצביע, ושאיתן יצטרכו להתמודד המפלגות שיקבלו לידיהן את הגה השלטון לארבע השנים הבאות: כיצד ימומנו עשרות מיליארדי הדולרים שנדרשים על ידי מערכת הביטחון להחזרת הצבא לכשירות, לחידוש המלאים, ולרכש הדרוש כדי לשמור על העליונות הצבאית? כיצד הממשלה החדשה תתמודד עם חובות הענק של מיליארדי הדולרים שהמשק הישראלי נאלץ לקחת כדי לממן את המלחמות הממושכות בכל החזיתות בשלוש השנים האחרונות? האם תידרש תוספת מיסים והגדלת הנטל על העובדים? האם יבוצע קיצוץ בשירותי הממשלה לאזרח (חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית, רווחה)? האם יקוצצו כל התקציבים שחולקו בעבר לסקטורים שלא תרמו לכלכלה ומהווים חלק משמעותי מהתקציב?
וכל זאת לפני שנכנסים לשאלות קריטיות להמשך צמיחת המשק. כיצד ניתן לעודד ולהבטיח את המשך היזמות הישראלית בתחומי ההייטק? באילו צעדים יש לנקוט כדי להביא לפריצה ולהובלה של ישראל גם בתחומי הבינה-המלאכותית? כיצד יצומצם הגירעון בתקציב הממשלתי וכיצד ניתן יהיה להגדיל את מספר היוצאים לעבודה בסקטור החרדי?
מסתבר שהבוחר הישראלי, בניגוד לבוחרים במרבית מדינות המערב המתקדמות, מתעלם ממרבית השאלות הכלכליות שמעסיקות אותו ביום-יום, ומצביע בקלפי על בסיס נאמנות שבטית.
הישראלי הממוצע אולי היה רוצה להצביע כלכלית, כמו עמיתיו במרבית מדינות המערב, אלא שבפועל אין לו אלטרנטיבות ממשיות. סקר שערך מכון גוטמן של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הבחירות מצא ש-45% מהציבור מציינים את הנושא החברתי-כלכלי כשיקול העיקרי שלהם בקלפי, לעומת 28% בלבד שציינו את נושאי חוץ וביטחון. אלא שכשאותו ציבור נשאל, באותו סקר, מה בפועל יכריע לדעתו את הבחירות, התמונה מתהפכת: 30% סבורים שדווקא נושא הביטחון הוא שיכריע, לעומת 22% בלבד שסבורים שיוקר המחיה הוא שיכריע. במילים אחרות: הציבור יודע להבדיל בין מה שהוא רוצה למה שהוא מקבל.
מול כל זה ניצב המגזר החרדי, יוצא דופן בודד. בעוד שהבוחר החילוני או הכללי מתפזר בין שלל מפלגות אידאולוגיות ובוחר לפי שאלות של "ביטחון" או "זהות", הציבור החרדי מציג התנהגות רציונלית-מגזרית מובהקת שמנוהלת כמו משא ומתן עסקי קר ומדויק. עבורו, הקלפי אינה מקום לפולחן אישיות או להצהרות פטריוטיות, אלא מנגנון כלכלי ממוקד-מטרה.
המדידה שם היא פשוטה וברורה בשורה התחתונה: האם המפלגה סיפקה את הסחורה הכלכלית? האם התקציבים למוסדות החינוך הובטחו? האם הקצבאות, מעונות היום ורשת הביטחון הקהילתית שומרים על עתיד האברכים והמשפחות? ההסכמים הקואליציוניים שלהם אינם עוסקים בסיסמאות מליציות אלא בשורות תקציביות ספציפיות. בעוד שאר המשק מממן ומקטר, הציבור החרדי מתייחס לפוליטיקה בדיוק כפי שצריך להתייחס אליה: כאמצעי להשגת רווחה כלכלית גדולה ככל האפשר.
יש מי שיטען שזו לא הצבעה כלכלית אלא הצבעה שבטית עטופה בתקציב, אמירה שיש בה מן האמת. אבל זה בדיוק העניין: גם כשמדובר בקהילה סגורה עם אינטרסים ברורים, המנגנון הפוליטי כן הצליח לתרגם אותם לתמורה כלכלית מוחשית. בשאר המגזרים, גם כשהאינטרס הכלכלי קיים וברור (יוקר המחיה, מחירי הדיור, פערי השכר) הוא נשאר סיסמה בלי כתובת. מדובר בכישלון כפול: הן של המפלגות, שלא טורחות להציע מוצר כלכלי אמיתי, והן של הבוחרים, שממשיכים להצביע לפי זהות במקום לדרוש חשבונית כלכלית.
התוצאה של המשוואה הזו היא מלכודת שקטה שכולנו נופלים לתוכה. כל עוד הציבור הרחב ימשיך להצביע עם הלב ולוותר לפוליטיקאים על ניהול המשק, הוא ימשיך לממן את מי שמתייחס לקלפי כאל עסק כלכלי משגשג.
הפוליטיקאים ימשיכו להבטיח הכל לכולם, המדינה תמשיך להתנהל מכיבוי שריפה אחת לאחרת, והחשבון הכלכלי האמיתי, זה שבא לידי ביטוי ביוקר המחיה, במספרים על גבי תדפיסי הבנק ובשחיקת רמת החיים, ימשיך להיות משולם בשקט על ידי מי שלא טרח לדרוש תוכנית עבודה עוד לפני שניגש לקלפי.
ד"ר גלי אינגבר היא ראש המחלקה למימון וכלכלה, הפקולטה למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל
