בחזרה לעתיד דרך שוק בצלאל וקולנוע אורלי
סרטם המושלם של ספילברג וזמקיס חוגג 40 ועולה היום בדיסני +. יאיר רוה, מעריץ מספר 1, חוזר אחורה בזמן לפעם הראשונה שראה את "בחזרה לעתיד" כתיכוניסט בחופשת חנוכה, ולימים שבהם סרטים נכתבו מתאוות יצירה ולא מטבלאות אקסל
״בחזרה לעתיד״ יצא בארצות הברית ביולי 1985, אבל את חגיגות 40 השנה לסרט החליטו באולפני יוניברסל לקיים השנה דווקא באוקטובר: לא כדי לחגוג את יום הוצאת הסרט, אלא את היום - 21 באוקטובר - שבו מרטי מקפליי נכנס למכונית הדלוריאן וחוזר 30 שנה אחורה בזמן ל־1955, כשהוריו עדיין בתיכון ועדיין לא נפגשו.
הסרט זמין לצפייה גם בנטפליקס, גם באמזון פריים וידיאו, ומהיום הוא עולה, לצד הטרילוגיה כולה, גם בדיסני+, והתזמון מושלם: בישראל זה הזמן הנכון לחגוג לו יום הולדת 40, כי הסרט הופץ כאן רק בדצמבר 1985. אני יודע כי הייתי שם. תיכוניסט בחופשת חנוכה שנוסע מראשון לציון לקולנוע אורלי בתל אביב - עם שקיות תקליטים ביד אחרי עצירות בדרך בחנויות התקליטים בית התקליט, פאז ואלגרו, וכתמי טחינה על החולצה אחרי פלאפל בשוק בצלאל הצמוד. חובב קולנוע שכבר יודע שכדי לראות סרט כמה שיותר מהר אחרי צאתו צריך ללכת אליו לבד ולא לחכות לחברים שלך.
וכך אני, בסרט שכל מה שידעתי עליו שהוא עוסק במסע בזמן והפיק אותו סטיבן ספילברג, שכבר היה הבמאי האהוב עליי, ומשחק בו מייקל ג׳יי פוקס שכבר חיבבתי מהסיטקום ״קשרי משפחה״. בתוך שעתיים הבנתי שאני מעריץ גם את רוברט זמקיס, הבמאי הגאון שביים אותו והיה שותף לתסריט. את חוויית הצפייה ב״בחזרה לעתיד״ אני זוכר בבירור: הישיבה על קצה הכיסא מרוב מתח והתלהבות, והחיוך על הפנים כי הסרט המסעיר, הקצבי ומלא ההפתעות הזה, גם היה מצחיק לכל אורכו.
מאז, כבר 40 שנה שחוגגים את הסרט הזה בכל כמה שנים, עם מאמרים, ניתוחים, מחוות ואפילו מיוזיקל רב־אפקטים בווסט אנד ובברודוויי. יש המנסים לנתח את האלמנטים הפרוידיאניים בסרט, שלא לומר רמזים לגילוי עריות, כי יש כאן סיפור של התאהבות של נערה צעירה בגבר שהוא בעצם הבן שלה מהעתיד, והוא צריך לשדך בינה ובין מי שיהיה אביו, כדי שהוא בכלל יוכל להיוולד. ויש כאלה שמנסים לפרק בו את הפרדוקסים של עלילת המסע בזמן, שהסרט הזה דווקא מתייחס אליהם באופן משביע רצון.
ההווה של 2025 לא יודע להתמודד עם התכנים של 1985. הסרט מתחיל עם ארגז פלוטוניום שנגנב מקבוצת טרוריסטים לוביים, שהוא הדלק של מכונית הדלוריאן. אבל כשהסרט עובד למיוזיקל בימתי ב־2020 הטרוריסטים הלוביים נעלמו מהעלילה, כנראה כדי לא לפגוע ברגשותיהם של טרוריסטים לוביים. צפייה ב״בחזרה לעתיד״ היא גם מסע בזמן לשנות השמונים, כשלהיטים קולנועיים נכתבו כדי לספק את תאוות היצירה של יוצריהם, ולא למלא רובריקות בטבלת אקסל אולפנית של נושאים שמותר או אסור לדבר עליהם.
אבל מבחינתי, זה היה בראש ובראשונה קומדיית תיכון, בעשור שבו סרטי התבגרות שלטו, והסרט הזה, שיצא בין ״מועדון ארוחת הבוקר״ ל״שמתי ברז למורה״, לקח את העולם שהיה מזוהה עם סרטיו של ג׳ון יוז והטיס אותו למחוזות המדע בדיוני. לפני שזה היה סרט על מכונת זמן שבנויה בתוך מכונית דלוריאן, זה היה סרט על נער שהיה אז בדיוק בן גילי, שמרגיש שאף אחד לא מבין אותו וכל מה שמעניין אותו זה מוזיקה.
אבל הנער הזה, עם היסטוריה משפחתית בעייתית - אבא לוזר ודוד בכלא - רוצה להצליח וכדי לעשות את זה הוא נשבע שהוא הולך לשנות את ההיסטוריה, גם אם זה אומר להגיע בטעות ל־1955 ובאמת לעשות את זה. גילוי עריות? פרויד? כל אלה מחשבות מאוחרות של מחריבי מסיבות ועוכרי שמחות. ״בחזרה לעתיד״ הוא סרט על הילד שהגיע מהעתיד והמציא את הרוקנרול.
אני מעריץ את הסרט הראשון - יש לי בבית את התסריט שלו, חתום על ידי רוברט זמקיס - ומחבב בנימוס את שני סרטי ההמשך ושלושתם יצאו בזמן שלמדתי לבגרויות והתגייסתי, לפני שנהייתי מבקר קולנוע. ולכן חגיגות 40 השנה הן ההזדמנות שלי לכתוב, סוף סוף, את הביקורת שלי על הסרט, כפי שראיתי אותו בזמן אמת:
זה סרט מושלם. כל חוט עלילה שנפתח במערכה הראשונה, נסגר במערכה השלישית, שהיא אולי הקצבית שראיתי מימיי. רוברט זמקיס ובוב גייל כתבו תסריט לתפארת, שמציג את העולם של העיירה היל ואלי המרופטת בשנת 1985, ואז מציג את אותו עולם, עם אותן דמויות, כפי שהיו 55 שנה קודם. אלה בעבר חולמים על עתיד טוב יותר ומקבלים מציאות אפרורית, ואילו מרטי מקפליי חולם בעתיד על עתיד טוב יותר ויוצא למסע מלא פרדוקסים פיזיקליים בעבר כדי להגשים את מה שהוריו ובני דורם לא הצליחו לתת לו.
העלילה מגיעה לסיומה המפואר בסצנת אקשן ערוכה לעילא שאמורה להפגיש ברגע אחד את מכונית הדלוריאן הריקה מפלוטוניום, עם ברק שאמור לפגוע במגדל השעון מעל בית העירייה בדיוק בחצות. יש סרטים שמגיעים לשיאם עם סצנת הצלה ברגע האחרון, הסרט הזה נגמר עם סצנת ברק בשנייה האחרונה, ויחד עם המוזיקה בקצב המארש של אלן סילבסטרי (שיתגלה כמלחין עילוי בסרטיו הבאים של זמקיס ויהיה גם מזוהה עם סרטי מארוול בעתיד), הסרט הזה נגמר עם שיא שאני משוכנע שגם בעתיד לא ישכחו אותו.
