"בהונגריה בעטו את אורבן הביתה. אצלנו זה יותר מורכב"
מי היה מרדכי דוד של בן גוריון, למה הפצע העדתי לא מתרפא, מה ישראל יכולה ללמוד מהמפלה של ויקטור אורבן ואיך השמאל הישראלי יכול לעדכן גרסה. ההיסטוריון ד"ר ערן אלדר, מחבר הספרים "בדרך ל־77'" ו"אחרי 77'", חוקר את הדפוסים שחוזרים על עצמם בפוליטיקה הישראלית מאז המהפך
מתברר שגם לבן גוריון היה מרדכי דוד משלו. קראו לו אליהו סעדון והוא היה הולך עם בן גוריון לאסיפות פוליטיות, מתנצח עם אנשים, אפילו נקלע לתגרות ידיים - אבל הוא מעולם לא תקף אנשים וגם לא חובק על ידי ראש הממשלה או השרים. "בתקופות אחרות אדם כמו מרדכי דוד היה יושב במעצר", אומר ההיסטוריון ד"ר ערן אלדר, שחוקר את הפוליטיקה הישראלית, "נראה שהאלימות עוד עלולה להסלים לקראת מערכת הבחירות הקרובה".
"בשבוע שעבר היה כאן פסטיבל פלסטין על המדשאה של האוניברסיטה. ביקשתי שיודיעו לסטודנטים היהודים לא להתקרב כדי שלא ייווצרו עימותים. אני דווקא כן הגעתי לאירוע כדי לצלם, ורדפו אחרי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי חשש"
ד"ר אלדר כתב שני ספרים על ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, ושניהם מהדהדים היטב את מה שמתרחש כאן היום: "בדרך ל־77'" (עם עובד) ו"אחרי 77'" (כתר). הם מתארים את מה שהוביל למהפך השלטוני ב־1977 כשהליכוד עלה לשלטון ולמה מחנה השמאל לא מצליח להשתקם ממנו מאז ועד היום. כשקוראים בספריו יש תחושת דז'ה וו קלה, כלומר ההבנה שדפוסים חוזרים על עצמם בפוליטיקה הישראלית. הוא כותב על הנטייה של השמאל להתפצל ולהתפלג, על פוליטיקאים שכדי לנצח בבחירות יוצאים למלחמה או לחלופין משיגים הסכם שלום, ועל השסע העדתי שמנחם בגין ידע להשתמש בו טוב כל כך ושבנימין נתניהו עוד הגדיל לעשות אחריו. כאילו לא עברו כמעט 50 שנה מ־1977.
אלדר (57), נשוי ואב לבן, חי בניו אורלינס בארצות הברית. הוא גדל בבת ים, שירת בשריון, סיים דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב עם התמחות בהיסטוריה צבאית ולימודי ביטחון. הוא עשה פוסט דוקטורט בסורבון בפריז, לימד באוניברסיטת קלגרי בקנדה, משם עבר ללמד במונטריאול, במרילנד, שהה בישראל בתקופת הקורונה ולאחריה נסע לניו אורלינס, שם הוא מלמד קורסים על ישראל באוניברסיטה הפרטית היוקרתית טוליין.
איך היו הרוחות בקמפוס אחרי 7 באוקטובר? גם שם הרוב פרו-פלסטיני?
"היו התכתשויות אלימות בין סטודנטים, ואנשים מחוץ לאוניברסיטה באו להפגין והרשויות התערבו ודאגו לפנות אותם. לא מזמן היתה הפגנה שקטה, האוניברסיטה איפשרה להם להכניס תעמולה פרו-פלסטינית לספרייה המרכזית. רשויות האוניברסיטה מאוד מקדמות את המסרים הפלסטיניים. היו תצוגות של ספרים בנושאים פלסטיניים, למשל ספר שנקרא 'איך ישראל הצליחה להשכיח את ההיסטוריה הפלסטינית', ספרים אפילו לא לגמרי אקדמיים. בשבוע שעבר היה כאן פסטיבל פלסטין על המדשאה של האוניברסיטה. שלחתי מייל לכל חברי הסגל במחלקה שלנו שיודיעו לסטודנטים היהודים לא להתקרב לאירוע כדי שלא ייווצרו עימותים. אני דווקא כן הגעתי לאירוע כדי לצלם, ורדפו אחרי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי חשש. כבר יצא לי לקבל מיילים מסטודנטיות יהודיות שפוחדות להגיע לאוניברסיטה. בשיעורים שלי לא היו התפרצויות ואני תמיד מדבר על שני הנרטיבים, הישראלי והפלסטיני, שכל אחד יסיק בעצמו את המסקנות שלו".
הפכת לשגריר ישראל בעל כורחך.
"ממש ככה. אין פה בכלל הסברה ישראלית, זה מאוד חשוב כי החבר'ה הצעירים האלה הם הדור הבא של החברה האמריקאית ואסור להזניח את זה. הם ניזונים מכל שביב אינפורמציה, מכל סרטון יוטיוב. אנחנו צריכים להיכנס לקמפוסים באופן רשמי ולעשות כמו שהם עושים - והם מסבירים את עצמם יפה מאוד".
"בגין היה אדם פיקח וערמומי והוא השתמש בשסע העדתי כמנוף לצבירת כוח. הוא ידע לבצר את כוחו על ידי ההפרדה העדתית, ונתניהו שיכלל את זה"
בספריו מתאר אלדר את המהפך הפוליטי ב־1977 כנקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית. מאז והיום, למעט תקופות קצרות, הליכוד נמצא בשלטון. לדבריו זה נובע גם מהנטייה הכרונית של השמאל להתפלג, וגם מהפצע הלא מתרפא של השסע העדתי. "הפצע הזה לא מתרפא כי אף אחד לא מרפא אותו", אומר אלדר. "כשבגין שמע את דודו טופז אומר 'צ'חצ'חים', הוא הבין מיד איזה חומר נפץ יש לו ביד. בגין היה אדם פיקח וערמומי והוא השתמש בשסע העדתי כמנוף לצבירת כוח. הוא ידע לבצר את כוחו על ידי ההפרדה העדתית, ונתניהו שיכלל את זה. לנתניהו יש גם אנשים שעוזרים לו ללבות את האש - אמסלם, רגב, קרעי. אין באמת שנאה כזאת בעם, זה שיסוי שנעשה על ידי הפוליטיקאים והציבור מושפע מהם. הדור הצעיר שלנו שומע את הדברים האלה, ומאמין. זה נזק לדורות".
למה מ־1977 ועד היום השמאל לא מצליח להשתקם?
"כי כל הזמן היו מריבות פנימיות. זה התחיל עוד מימי בן גוריון וגולדה מאיר ולוי אשכול, ואחר כך רבין ופרס. בספר שכתב רבין על פרס הוא קרא לו חתרן בלתי נלאה, כינוי שעד יום מותו נשאר איתו. לצורך התחקיר לספרים נפגשתי עם פרס ב־2014, שאלתי אותו על יחסיו עם רבין. זה היה הנושא היחיד שהוא לא רצה לדבר עליו, הבנתי שהיריבות ביניהם לא נפתרה מעולם. גם בימין יש מריבות, אבל שטחיות, הם נזהרים לא לשלוף סכינים. הסיבה השנייה שהמחנה לא משתקם היא האידיאולוגיה. מפלגת העבודה סבלה מסופרמרקט רעיוני, ולא השכילה לגבש אידיאולוגיה מעודכנת ומסודרת. וכמובן, יש הצבעה מסורתית לליכוד, גם אלה שלא מסכימים עם נתניהו יכולים להמשיך להצביע למפלגה".
אתה כותב בספר שכאשר מפלגה נמצאת בשלטון זמן ממושך היא מאבדת חיוניות.
"וזה מתבטא בראש ובראשונה בניתוק מהבוחר ומרצונותיו. היא מאבדת את היכולת להבין את החברה שהיא אמורה לייצג. היא מתרחקת מהמצביעים ומפתחת מנגנונים שמגנים על עצמה במקום להתחדש, ולכן מהפך פוליטי הוא לא תאונה היסטורית אלא תהליך ממושך של שחיקה מוסדית, חברתית ורעיונית - וזה בדיוק מה שקורה לליכוד היום. השלטון נתפס כמובן מאליו ומסתאב. רואים את זה עם כל פרשיות השחיתות שנקשרות לרבים בצמרת הליכוד, שמגמדות את פרשת הדולרים של רבין שהסעירה את המדינה. מה שעצוב זה שהציבור כבר לא מתרגש מכלום. בהונגריה לעומת זאת הציבור בעט את ויקטור אורבן הביתה. אצלנו יש גם את האלמנט הדתי-משיחי שמתחזק, כך שלהחליף שלטון זה מורכב יותר. מה שבטוח זה שהולכים למערכת בחירות קשה שעשויה להפוך לפרועה ואלימה עוד יותר מזו של 1981".
מה לדעתך מחנה השמאל צריך לעשות כדי לחזור להיות חלק אקטיבי במשחק הפוליטי?
"גם בעולם יש בעיה למפלגות סוציאל-דמוקרטיות. השאלה איך מעדכנים את הרעיון הסוציאל-דמוקרטי בהתאם למציאות, אנחנו כבר לא בתקופה של פועלים. עד היום יש כעסים על מפא"י, מזהים אותה עם השחיתות והעוינות כלפי עדות המזרח, וכמובן כאחראית על מחדל מלחמת יום כיפור. הציבור הישראלי עדיין רואה את הדמוקרטים היום כהמשך ישיר של מפא"י – ופה צריך להביא אסטרטגיה חדשה, חשיבה מתקדמת ורלוונטית. היום בישראל הצורך למנוע את הפיכת המדינה למדינת הלכה נהיה יותר חשוב מהצורך בהסכמי שלום, על זה צריך להתאחד השמאל-מרכז. וגם לדבר על חוקה והפרדת הדת מהמדינה, כמו שהובטח במגילת העצמאות, כמו שהבין את זה בן גוריון. זה לא נגד הדת, זה נגד הדתה. השמאל צריך לעדכן גרסה".
