"לא משנה מה עשינו, לא שמו עלינו, התצפיתניות, כי כל הסיפור היה סביב בנים"
עדויות מצולמות של חיילות ששירתו כתצפיתניות בגזרת עזה עומדות בלב מיצב הווידיאו המצמרר "משל החמ"ל" שמציגה הבמאית טליה לביא במוזיאון תל אביב. בין סיפורים על הווי התפקיד ותחושת אחריות, עולות גם שאלות קשות על יחסי מגדר, חמלה כלפי מי שמסומן כאויב ותחושות הפקרה: "יש לעדויות האלו ערך היסטורי"
"תצפיתנית לא מפקירה". המשפט הזה חוזר ונשמע שוב ושוב במיצב הווידיאו המבריק והמרגש "משל החמ"ל", שמציגה טליה לביא במוזיאון תל אביב לאמנות, ובו היא מביאה עשר עדויות מצולמות של חיילות ששירתו כתצפיתניות בגזרת עזה בשנים 2024-2016. והוא מהדהד באירוניה שלו לאור המחדל החמור של 7 באוקטובר, שבו הפקירו את התצפיתניות במוצב נחל עוז למותן — מחדל שהיה נמנע לו היו מקשיבים להתרעות שלהן מלכתחילה.
מיצב הווידיאו, שאורכו שעה, מורכב משני ערוצים: במסך הראשי מופיעות הדוברות בזו אחר זו, בסדר כרונולוגי לפי תקופת השירות הצבאי שלהן. הערוץ השני מוקרן בירכתי חלל הגלריה וערוך באופן המדמה החלפת משמרת או "שושלת מסירה" של עדות, בזמן ובמרחב.
"הרעיון לעבודה נולד במהלך תחקיר לכתיבת סרט עלילתי", מספרת לביא (47), הבמאית זוכת פרס אופיר ("אפס ביחסי אנוש", "אחד בלב", "ילדות סכסכניות"). "המפגשים עם נשים צעירות ששירתו כתצפיתניות היו עשירים ומרתקים. ורציתי לשמר איכשהו את החוויה הגולמית של מפגש אחרי מפגש, לפני שהסיפורים הופכים לחומרי גלם עלילתיים". ואכן לביא כבר עובדת על פיתוח המיצב לסרט עלילתי בהפקת ספירו סרטים, ולסדרה תיעודית בשיתוף עם הבמאיות מיכל ורשאי ("גיבורות") וטל ברדה ("תיק 512").
"חשבתי שיש למפגשים האלו ערך היסטורי, חברתי ואמנותי דווקא באופן הכי מיידי ובלתי אמצעי", אומרת לביא. "אומנם יש אלמנטים שחוזרים על עצמם בעדויות אבל כל מפגש הוא מפתיע. יש לא מעט רגעי צחוק, וכמובן גם צער עמוק, אשמה, כעס, אימה וגעגוע. כל אחת מהנשים היא טיפוס אחר עם תובנות והשקפת עולם ייחודית לה. ומכיוון שהעדויות מוצגות בסדר כרונולוגי, במהלך הצפייה יש תחושה שהאסון הולך ומתקרב".
1 צפייה בגלריה
לביא: הרעיון למיצב נולד במהלך תחקיר לכתיבת סרט עלילתי. רציתי לשמר את החוויה הגולמית של מפגש אחרי מפגש עם התצפיתניות"
(צילום: עמית שעל)
"יש לך עיניים? את בת? התקבלת". כך מתארת בעדותה התצפיתנית שקד לוי את היחס לתפקיד והזלזול המגדרי שנלווה אליו. "לא משנה מה עשינו. לא משנה כמה דיברנו וכמה הסברנו, אף אחד לא שם עלינו", אומרת התצפיתנית רותם חלי בעדותה, והלב נחמץ. "כי בסופו של דבר כל הסיפור הזה היה בנוי סביב בנים... לוחמים בשטח שהיו מתווכחים איתנו. למה אתה מתווכח איתי? הגעת לפני שבוע. אני פה שנתיים". אבל התצפיתנית אביב כהן מתעקשת לסייג. לעדותה, "זה משפט מורכב, להגיד שלא הקשיבו לתצפיתניות... פשוט לא ידעו מה לעשות עם המידע שנמסר להם".
לביא משתמשת באמצעים מצומצמים — המצלמה מתמקדת בפניה של כל דוברת, על רקע שחור. העיניים האלה, שבזכותן התקבלו לתפקיד, מופיעות בתקריבים על המסך, והצפייה היא מוטיב חשוב בעבודה: המרואיינות מדברות הרבה גם על מה שהן ראו בצד השני, על כך שידעו שכמו שהן צופות בעזה, אנשי חמאס צופים בהן. והפער הזה, שבין חוויית הצפייה ב"סרט", כמו שהן מגדירות אותו, לבין המציאות, גם הוא מתואר במיצב באופן מעניין. בעדויות גם עולות שאלות מוסריות עמוקות, כמו מה קורה כשהן מפתחות אמפתיה למה שהן רואות בצד השני ואילו צלקות השירות הותיר בהן עוד לפני המלחמה הנוכחית.
בערב הפתיחה של התערוכה ביום ראשון השבוע דיברה חברתה של לביא, היוצרת רננה רז, על כך "שהראייה בעיני הבשר, התבוננות קונקרטית, נחשבת בתרבות המערבית לנחותה יותר מאידיאה. [כאילו] האמת נמצאת באידיאות המופשטות ולא בראייה". היא נשענה על מאמר שפרסם האמן אלי שמיר ב"הארץ" ("מדוע שר הביטחון לא רצה לראות את מה שסבתא שלי ראתה", 8 במאי 2024), ובו כתב על כך שלא הקשיבו לתצפיתניות בגזרת עזה כשם שלא הקשיבו לפני מלחמת יום הכיפורים לסבתא שלו, שבביקורה בעמק הבכא ראתה את הטנקים הסוריים ונבהלה. "לא רק כי הן נשים לא הקשיבו להן", אומרת רז. "זה רק חצי ההסבר, זה משהו עמוק יותר הקשור למיתוסים שאנחנו גדלים עליהם".
"מה שטליה עושה הוא מאוד רדיקלי", אומרת רז, משום שהיא מתייחסת לחשיבות הראייה הפיזית. "היא רואה אותן. נותנת להן קול. הן הגיבורות. הן מישירות מבט למצלמה, ואנחנו מפנים להן זמן. זאת תנועה מאוד משמעותית. האמנות יודעת לעשות את התנועה הזו בקלות כי היא לא פועלת בקודים של אקטואליה ומשחקי כוח".
מירה לפידות, האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות, מספרת כי אופן הצגת המיצב נולד בעקבות צפייה בעדותה של התצפיתנית הדר אטיאס. "היא מתארת איך נראית החלפת משמרת בחמ"ל: הן עומדות אחת אחרי השנייה, זו באה וזו הולכת, כך הן מעבירות את הלפיד מהאחת לשנייה. כך הבנו שבחלל התצוגה אפשר להוסיף בצד המסך הראשי, הקרנה נוספת על מסך, של התצפיתנית הבאה בתור, ששוהה רגע ומבליחה לה".
למה בכלל להציג את זה במוזיאון ולא כסרט תיעודי בטלוויזיה למשל?
"בשנים האחרונות עשינו כמה פרויקטים ניסיוניים במוזיאון של חיבורים עם קולנוע. אחד מהם היה עם הבמאי רן טל שעשה סרט על הצלם מיכה ברעם. הבנו שיש פוטנציאל למשהו שנפרש בחלל, שאפשר לחשוב אחרת על איך קולנוע מופיע במוזיאון. הדבר הזה מצריך איזשהו צידוק. משהו שמתרחש בחלל פיזי שנותן עוד פשר לדבר ומשמיע אותו אחרת. העבודה שטליה עשתה היא ממזרית. היא כאילו עשתה מופע דוקו — ריאיון של הבנות המביטות ישירות לקהל. אבל זה לא תחקירי. אין כאן ניסיון להגיע לשורשי האירוע. לכאורה לא לומדים שום דבר חדש על מה שקרה ב־7 באוקטובר. ובכל זאת דרך המיצב שלה אנחנו לומדים הכי הרבה על מה שקרה באותו היום".
