"יש מעצבים מוכשרים ממני, אבל אני יודעת להתנהל"
אחרי 22 שנה כמעצבת עצמאית, קארן מזרחי כבר לא נלחמת בתדמית הבת־של מייסד "ראש אינדיאני", נסים מזרחי. כעת היא משיקה קולקציית קיץ ואומרת: "ההשפעה שלו בתת־מודע שלי. בדיעבד, אני רואה שיצא לי ראש אינדיאני"
כתר נוצות לבנות מושך את העין בכניסה לחנות של קארן מזרחי בקניון שרונים בהוד השרון. בסטודיו שלה, בירכתי החנות, מונח עוד כתר נוצות גדול שמתכתב עם שורשיה של מזרחי, בתו של נסים מזרחי, מייסד ראש אינדיאני, מותג האופנה הישראלי המיתולוגי, ועם פסל הראש האינדיאני הענק שבמשך שנים ניצב בכניסה לחנות הדגל בתל אביב. בימים אלה היא מציינת 22 שנה של עשייה עצמאית כמעצבת עם קהל לקוחות נאמן. ואם בראשית דרכה היתה נחושה להצליח בזכות עצמה ולא להיות "הבת־של", הרי שבשנים האחרונות חלחלה בה ההבנה שהמורשת המשפחתית שלה ושורשיה חשובים לא פחות. "רציתי להצליח לבד בזכות עצמי, כי זה החינוך שקיבלתי מהבית", היא אומרת, "ראיתי את אבא שלי שהתחיל מאפס והצליח וזו היתה הפנטזיה שלי. אחרי 22 שנות פעילות הבנתי שהצלחתי בזכות עצמי להחזיק מעמד בשוק לא פשוט".
אירועי 7 באוקטובר חידדו את ההבנה הזאת. "הרגשתי צורך להתעסק בכל מה שקשור למורשת ולקיום שלנו פה כישראלים, ולהנצחה. וראש אינדיאני הוא חלק מהדרך שלי", היא אומרת. "הרגשתי שזה בסדר להגיד את זה בקול רם, ועוד יותר מכך: זו אחריות שמוטלת עליי לשמר את המותג הזה, כי אני האחרונה במשפחתי שנשארה לעסוק במלאכה הזאת".
מזרחי נולדה לתוך העסק המשפחתי שהקימו הוריה ב־1975. "הייתי באה עם הוריי לעבודה כבר מגיל צעיר מאוד, מתרוצצת בחנות ובמפעל בין הבדים והכפתורים", היא נזכרת. "הייתי הבכורה ואבא שלי לקח אותי איתו תמיד כדי שאראה. כילדה בת 4-3 עם קוקיות בשיער הייתי נכנסת איתו לכל ישיבות העיצוב. אני זוכרת שהיינו רואים שקופיות של אופנה מהעולם או יושבים עם מעצבי טקסטיל. הייתי מסתכלת על הדוד שלי דני מזרחי מחליף חלונות ראווה, עושה דברים יצירתיים. ובחופש הגדול, כשבגרתי, הייתי עובדת בחנות, מסדרת את הבגדים או מגיעה למפעל בחולון ופורשת בדים בגזרנייה, לומדת להכין ציורי תדמיתנות, מנקה חוטים במחלקה לביקורת איכות".
בשנות השמונים נהפך המותג לרשת אופנה מצליחה שבשיאה כללה 70 סניפים, והתפרסם בהדפסים ייחודיים, ובשיתופי פעולה עם מעצבים צעירים אז, בהם דורין פרנקפורט ויובל כספין. זה היה מותג שהציב רף חדש באופנה המקומית והציע טרנדים אופנתיים במחירים נגישים. "זו בעצם הפעם הראשונה שעשו אופנה לעם", היא אומרת. "היה את משכית לאירועים ואתא שהתמקד בבגדי עבודה. ראש אינדיאני הביאו טרנדים בינלאומיים, מה שהיום הוא עניין שבשגרה. אבא שלי היה לומד את האופנה העולמית ועם הידע שלו בטקסטיל היה יכול לייצר לעצמו בדים בימים שהיתה פה תעשיית טקסטיל".
ב־2003, אחרי כמה שנים של הידרדרות, קרסה הרשת ונסגרה סופית. חודשיים אחר כך השיקה מזרחי, שהיתה אז בת 28, את המותג שלה. "לא פשוט להתחיל עסק עצמאי כשאת הבת־של", היא נזכרת. "היום אני רוצה לעשות כבוד לאבא שלי ולמותג שלו שלא יישכח. אני מרגישה שליחות ויכולה להגיד בגאווה, אחרי הרבה זמן: כן, אני הבת־של".
בשנים האחרונות מזרחי פועלת בכיוון הזה, דרך העיצובים שלה שבכל אחד מהם יש משהו שמזכיר לה את הקולקציות של ראש אינדיאני של פעם – טקסטורות, בד, עקרונות עיצוביים — והיא גם שוקדת על פרויקט הוקרה עתידי בשיתוף שנקר. בשיא פעילותה היו לה שלושה סניפים. בקורונה נסגרו שניים, "וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי כמעצבת. יש לי את הקהל שלי שיבוא אחריי לכל מקום ובעצם התייעלתי". לסגירת העסק המשפחתי, היא מודה, היתה השפעה לא מבוטלת עליה ועל התנהלותה הזהירה מבחינה כלכלית.
"בזכות הגמישות שלי ובזכות זה שיש לי עיניים גדולות לאופנה – אני משתנה איתה, אני שורדת", היא אומרת. "לא מספיק להיות מעצב מוכשר. יש הרבה מעצבים מוכשרים בהרבה ממני, אבל חייבים לדעת להתנהל. לכן אבא שלי דחף אותי ללמוד תעשייה וניהול ולא אופנה. 'יש לך את זה מהבית', הוא אמר לי, 'אני רוצה שיהיו לך רגליים על הקרקע. שתדעי לנהל את העסק שלך'".
הלקוחות שלה, היא מעידה, הן בנות 40-30 פלוס. "בסוף אני גם קצת מהנדסת, וזו השליחות שלי: להיות ה־20% בארון שנלבשים 80% מהזמן, ולאורך זמן". הסגנון שלה הוא קלאסי ועל־זמני, מינימליזם שבא לידי ביטוי בגזרות נקיות ומדויקות למלתחת בסיס, בצד פריטים אופנתיים, הדפסים וצבעים. טווח המחירים של הבגדים: 980-250 שקל. בקולקציית הקיץ אפשר למצוא לא מעט מוטיבים מראש אינדיאני. למשל, חצאית מבד ז'קארד בהדפס נוצות בגזרה נקייה עם טוויסט של פרנזים בצדדים. פריטים מכותנה איכותית עם השפעות מבדי דריל שהיו בשימוש נרחב בשנות התשעים, למשל באוברול שיקי או מכנסיים לבנים טובים. במבט מקרוב בחליפת קרושה אפשר לראות שזו לא תחרה רגילה אלא קרושה עם מוטיבים גיאומטריים, מעט אינדיאניים. "זה בתת־מודע שלי. לא תמיד אני רואה את זה, ואז בדיעבד אני אומרת יצא לי ראש אינדיאני".
