מכת הבכורות: כוכבי הוליווד מגלים כמה קשה להיות מאחורי המצלמה
מקייט ווינסלט, דרך קריסטן סטיוארט ועד דניאל דיי לואיס: לא פחות משבעה שחקנים מפורסמים השיקו השנה סרטים ראשונים כבמאים ותסריטאים, ונאלצו לגלות כמה מאתגר לגייס תקציב לדרמות מינוריות ונושאים לא סקסיים, כשהפנים המוכרות שלהם אינם על המסך
כשקייט ווינסלט תשב עם משפחתה לסעודת ערב חג המולד, היא תביט סביבה ותחוש גאווה גדולה: בעלה לשעבר, סם מנדס, חתום כמפיק על "המנט" ("Hamnet"), אחד הסרטים הכי מדוברים של עונת האוסקרים הנוכחית; בתה מנישואיה הראשונים מיה ת'ריפלטון כיכבה השנה ב"העוקץ הפיניקי" של ווס אנדרסון בתור בתו הנזירה של בניסיו דל טורו; בנה מנישואיה השניים ג'ו אנדרס כתב תסריט ראשון לסרט שיעלה בנטפליקס בערב חג המולד, "להתראות, ג'וּן"; ואילו היא עצמה, בגיל 50, אחרי 30 שנה כשחקנית מפורסמת וזוכת אוסקר, ביימה לראשונה סרט קולנוע - אותו הסרט שבנה כתב, שבו היא גם מככבת לצידן של הלן מירן וטוני קולט.
שחקנים עוברים לכיסא הבמאי ולמקלדת התסריטאי מאז שהקולנוע קיים, אבל שנת 2025 היתה חריגה ביבול הזה, עם לא פחות משישה סרטי ביכורים שבוימו בידי שחקנים ושחקניות: לצידה של ווינסלט עלו השנה גם "אלינור הגדולה" שביימה סקרלט ג'והנסון, "כרונולוגיה של מים" של קריסטן סטיוארט ("דמדומים"), "Urchin" של האריס דיקינסון ("משולש העצבות", "בייביגירל"), "בואי לא נלך אל הכלבים" של אמבת' דווידץ ("רשימת שינדלר", "בטיפול"), ו"סורי, בייבי" של הקומיקאית אווה ויקטור. לצידם עלה גם "Anemone" ("כלנית"), שהוא סרטו הראשון כתסריטאי של דניאל דיי לואיס.
5 צפייה בגלריה
סטיוארט ו"כרונולוגיה של מים". סרט ניסיוני, שבנוי כרצף של זיכרונות אסוציאטיביים
(צילומים: REUTERS/ Mario Anzuoni , Courtesy of Cannes)
למה הם עושים את זה? שחקנים ושחקניות שהגיעו לפסגות הקריירה מחפשים אתגרים חדשים. כמו שחקני כדורסל וכדורגל שמבינים שזמנם על המגרש מוגבל והם עוברים לאמן קבוצות, כך שחקנים מבינים שיהיה רגע שבו ההצעות לשחק בסרטים יפסיקו להגיע והם צריכים להיות מוכנים עם השלב הבא בקריירה שלהם. רוברט רדפורד, פול ניומן, קלינט איסטווד וג'ורג' קלוני הפכו מכוכבי קולנוע לבמאים אהובים, אז זה מסלול הגיוני גם עבור הדור הבא שיצא השנה לדרך. וחוץ מזה, להיות במאי זה מעמד אחר מאשר להיות שחקן. אומנם הכסף, הפרסום והמעריצים נמצאים אצל הכוכבים, אבל הבמאים הם אלה שאומרים לכולם מה לעשות, ובסופו של דבר כולם רוצים להיות הבוס.
ומה עושים שחקנים שהופכים להיות הבוס? דרמות מינוריות, מסתבר. כזה, למשל, הוא "להתראות, ג'ון" של ווינסלט - דרמת חג מולד עצובה על שלוש אחיות ואח, שמתקבצים בימים שלפני החג ליד מיטת אם המשפחה (מירן), שהרופאים נותנים לה ימים אחדים לחיות. האחים לא מסתדרים ביניהם, והאם רק רוצה שיניחו למות בשקט בחדר בית החולים, הרחק מהריבים האינסופיים של בנותיה המסוכסכות. כזה הוא גם "כלנית", שכתב דיי לואיס וביים בנו, רונאן דיי לואיס - הוא דרמה קאמרית על שני אחים שלא מסתדרים ביניהם, המתרחשת ברובה בחדר אחד בבקתה ביער.
5 צפייה בגלריה
ג'והנסון ו"אלינור הגדולה". הסרט עם הפרופיל הגבוה ביותר מבין השבעה
(צילומים: Sony Pictures , AP/ Scott A Garfitt)
וכזה הוא גם "אלינור הגדולה" של ג'והנסון, שכמו ווינסלט, בחרה להשיק את קריירת הבימוי שלה דווקא עם סרט על זיקנה. זהו הסרט עם הפרופיל הגבוה ביותר מבין שבעת ביכורי השחקנים, והוא קטן, מינורי ודל תקציב. ג'וּן סקוויב מגלמת בו יהודייה מבוגרת, שאחרי מות שותפתה לחדר (בגילומה של ריטה זוהר הישראלית) נקלעת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה, ושם היא מתחילה לספר את הזיכרונות של חברתה, כשהיושבים סביבה משוכנעים שהיא בעצמה ניצולת שואה.
ג'והנסון, שרגילה לככב בשוברי קופות ובסרטים בעלי פרופיל גבוה, גילתה כמה זה קשה למצוא מימון לסרט על ניצולת שואה, כשהיא נמצאת מאחורי המצלמה ולא על הפוסטר. היא סיפרה באחרונה בריאיון ל"הטלגרף" הבריטי שמשקיע פוטנציאלי הסכים לממן לה את הסרט אם היא רק תוציא ממנו את האזכור לשואה. אבל ג'והנסון הביאה לסרטה הראשון כבמאית את מה שהיא לא הביאה מעולם לתפקידיה כשחקנית — את הזהות היהודית שלה.
ההליכה לאזורים לא מסחריים ניכרת במיוחד בסרט הביכורים של סטיוארט, "כרונולוגיה של מים". סטיוארט משחקת בסרטים מגיל 12, ובגיל 18 כבר היתה כוכבת עולמית בזכות סרטי "דמדומים". מאז היא נעה בין דמויות ותפקידים בסרטים מסוגים שונים, חלק מהם עצמאיים וקטנים וחלק גדולים ומסחריים, כולל זכייה בסזאר על תפקידה בסרט צרפתי של אוליבייה אסיאס, "העננים של סילס מאריה". אבל נדמה שרק עכשיו, כבמאית, היא חושפת לראשונה מי היא באמת, מי הוא האדם שמתחת לדימוי. סטיוארט מתגלה בו לא רק כיוצרת אמיצה אלא גם כמישהי עם טעם קיצוני, חסר פשרות, שלוקחת הימורים ובוחרת לאתגר את צופיה ולא לחבק אותם.
"כרונולוגיה של מים" הוא עיבוד לספר שכתבה לידיה יוקנביץ' על חייה כשחיינית שניסתה להצטיין בבריכה ובמקביל לשרוד את החיים בבית, עם אב שתקף אותה מינית, אם אלכוהוליסטית, זוגיות אלימה ועוד ועוד משברים. סטיוארט יצרה סרט כמעט ניסיוני וחסר רחמים, שמצולם כמו יצירה קולנועית אלטרנטיבית ב־16 מ"מ, ובנוי כרצף של זיכרונות אסוציאטיביים. זה לא סרט קל לצפייה, אבל הוא הכרזת עצמאות אמנותית מרשימה.
גם "סורי, בייבי" של ויקטור הצליח להרשים מאוד. ויקטור, האנונימית מקרב יוצרי הביכורים, היא קומיקאית שפרסומה הגיע בעיקר מהאינטרנט, והסרט שלה מספר סיפור כואב על אשה צעירה שנאנסה בידי המרצה שהעריצה בקולג'. כוחו מצוי בתסריט החריף שכתבה ויקטור, שנע בין קומדיה לטרגדיה ומתרגם את המצוקה האישית שלה כדמות וכיוצרת לסיטואציות מרירות, אך גם מלאות נחמה.
וגם "בואי לא נלך אל הכלבים" של השחקנית אמבת' דווידץ מצליח לעורר עניין והבטחה לבאות. דווידץ הדרום־אפריקאית זכורה בעיקר כמי שגילמה ב"רשימת שינדלר" את הלן הירש, שבה מתעלל קצין האס.אס שגילם רייף פיינס. מאז היא עברה לטלוויזיה (וגילמה את תפקידה של עלמה זק בגרסה האמריקאית של "בטיפול"), ולמשך תקופה נעלמה מהמסך בגלל מחלת הסרטן. עכשיו בגיל 60 היא עושה קאמבק עם סרט ביכורים מתוק־מריר, כואב וגם חמוד, שעוסק במשפחה לבנה באפריקה של 1980, כפי שמסופר מנקודת מבטה התמימה ומלאת האירוניה של ילדה בת 7.
מכל סרטי הביכורים האכזבה היחידה מגיעה דווקא ממי שהפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה מאז בכורתו בפסטיבל קאן - "Urchin" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשם "מועד לפורענות") של האריס דיקינסון, שהוא מעין ערבוב היברידי בין האחים דארדן ובין לאוס קאראקס. הסרט עוסק בג'אנקי דר רחוב שמשתחרר מהכלא אחרי תקיפה ושוד ומנסה להשתקם כטבח בבית מלון, אבל החיים מועכים אותו. את הדמות הראשית מגלם פרנק דיליין, בנו של השחקן סטיבן דיליין, שחובבי הארי פוטר יזהו כטום רידל מ"הנסיך חצוי הדם". המבקרים מתלהבים מהסרט, אבל אני נותרתי אדיש אליו, אפילו קצת נגעל.
5 צפייה בגלריה
דיקינסון ו"מועד לפורענות". המאכזב שבחבורה, אף שהוא יקיר המבקרים
(צילומים: AP/ Jordan Strauss , Devisio Pictures and Somesuch)
כמו סטיוארט, גם דיקינסון (שמשחק בסרט בתפקיד קטן כדר רחוב) בחר לוותר על תדמית כוכב הקולנוע העולה, להפנות גב למעמדו כסמל מין לאחר שפיתה את ניקול קידמן ב"בייביגירל", ולנסות לזעזע ולהטריד את צופיו בסרט מחוספס ברחובות לונדון.
כל סרטי הביכורים של 2025 מוכיחים שגם שחקנים שזכו להצלחה לא ממש יכולים לבנות על פרוטקציה וקשרים כדי להרים הפקות משלהם, וכדי להפוך לבמאים הם צריכים לחזור למקורות ולביים סרטים קטנים, דלי תקציב ועצמאיים, שלאו דווקא זוכים להצלחה מסחרית, אבל מעניקים להם לראשונה את האפשרות להפוך מכוכבים לאמנים, ויותר מכך - להראות את טבעם האמיתי לעולם.
כי במשך כל הקריירה שלהם שחקנים עסוקים בהעמדת פנים, עוברים מדמות אחת לאחרת, שונה ממנה לגמרי. ודאי מגיע הרגע בחייהם שבו הם שואלים: "אז מי אני באמת?". וגם אם הם בעצמם יודעים את התשובה, הרי שהקהל לא יודע.
וכך, פתאום מתברר שהאלמנה השחורה של מארוול דווקא מתחברת לאלמנות קשישות יהודיות ניו־יורקיות ונלחמת על הנכחת זכר השואה; שלרוז מ"טיטאניק" דחוף לעסוק בזיקנה, מחלות ומוות; שלשיאן הזכיות בפרסי המשחק באוסקר יש עוד אמביציה - והיא לכתוב סרט לא קומוניקטיבי; ושסרטים שמתעללים בצופים יכולים לגרום לקהל להעריך את השכל של כוכבי נוער וסמלי סקס. כלומר, המעבר לכס הבמאי מאפשר לצלוח את האתגר הכי קשה בקריירה של כל שחקן - לשבור טייפ־קאסט, על המסך ומחוצה לו.
