ווס אנדרסון מגלה את אלוהים (והוא ביל מארי)
במבט ראשון "העוקץ הפיניקי" של אנדרסון נראה כמו עוד מהגודש הוויזואלי המעוצב לעילא שלו, אך בפועל זהו סרט נהדר ומבריק עם ביקורת על טייקונים דורסניים
מבט רדוד בשוטים או בטריילר עשוי ליצור את הרושם המוטעה ש״העוקץ הפיניקי״, סרטו החדש של ווס אנדרסון, הוא עוד מאותו דבר. לכן אולי בניו יורק, למשל, הסרט פתח חזק במכירות אך הלך ודעך. התחושה בקרב הקהל והמבקרים היא שאנדרסון עושה שוב את מה שאנדרסון עושה שוב - תראו פריים אחד מסרט שלו ולא יהיה לכם ספק מי ביים אותו. זו קללת האמנים: הדבר שהופך אותם נערצים יהיה הדבר שמתישהו יגרום לקהל שלהם פתאום להשתעמם מהם, לטעון שהם חוזרים על עצמם, להתלונן שנעשו צפויים. יש סיכוי ש״העוקץ הפיניקי״ הוא הסרט שבו מעריציו של אנדרסון יחליטו להיגמל ממנו. אבל זו תהיה טעות. זה סרט נהדר, מבריק, יחיד במינו, של במאי שלא מפסיק להיות בשיאו.
אנדרסון מנהל לכל אורך הקריירה שלו משא ומתן בין צורה ובין תוכן. מסרט לסרט הוא רק הולך ומקצין בשני הערוצים - העיצוב שלו נעשה יותר ויותר מושקע ומסמא עיניים ככל שהסיפור שלו נהיה יותר גדוש, סבוך, עשיר במילים ומרובה בדמויות. נדמה שאנדרסון יוצר מתוך בולמוס, עוד מילים, עוד צבעים ועוד ועוד צורות.
למעשה, יש ב"עוקץ הפיניקי" שאפתנות עלילתית שונה מזו שאנדרסון עשה בסרטיו הקודמים. כל סרטיו עד כה עסקו במהות הסיפור, באופן שבו בני אדם מספרים לעצמם סיפורים, והם היו בנויים כסיפור בתוך סיפור (ולפעמים, בתוך עוד סיפור). אנדרסון יוצר מאוד קולנועי ומאוד ויזואלי, אבל גם ״מלון גרנד בודפשט״ וגם ״הסיפור המופלא של הנרי שוגר״ (שזכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר) מתחילים עם דמויות שקוראות מתוך ספר. ״הכרוניקה הצרפתית״ הוא לקט סיפורים קצרים מדפיו של מגזין, ו״אסטרואיד סיטי״, סרטו הקודם, הוא בובת בבושקה של סיפורים - סרט, תוכנית טלוויזיה והצגת תיאטרון.
״העוקץ הפיניקי״, לעומת זאת, בנוי אחרת. זו יצירה אפית ששוזרת לתוכה מעשיית ריגול, סרט הרפתקאות קלאסי ודרמה משפחתית. במרכז הסרט, שמתרחש ב־1950, עומד תעשיין בשם ז׳ה־ז׳ה קורדה (בניסיו דל טורו). אלכסנדר קורדה היה אחד הבמאים והמפיקים החשובים באנגליה של תחילת המאה ה־20, ומי שהפיק את סרטיהם של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, סרטים שנראה שהיוו השראה על הסרט. קורדה שבסרט הוא איש עסקים חסר רחמים שלא יהסס לגנוב, לנצל ולהחריב לטובת רווחיו. הוא לא בוחל בעבדות, עוני והרעבה כדי להוציא לפועל את מיזמיו ולמקסם את רווחיו. הוא שרמנטי אבל נטול מוסר. לתאוות הבצע שלו יש מחיר: שוב ושוב מנסים להתנקש בחייו ונדמה שכולם רוצים שהוא ימות. כשבאחד מניסיונות ההתנקשות האלה מגיע קורדה אל בית הדין בשמים - ביל מארי מגלם את אלוהים - שמדווח לו שאין לו כניסה לגן עדן, הוא חוזר לחיים ומחליט להוריש את כל עסקיו וממונו לבתו, ליזל, שבחרה בחיי נזירות במנזר קתולי. את ליזל מגלמת מיה ת׳ריפלטון, בתה של קייט ווינסלט. היא מודעת לעברו המושחת והאלים של אביה, מנסה להחזיר אותו בתשובה, הוא מנסה להשחית את מידותיה ולגרום לה לעזוב את הדת לטובת חיי נהנתנות ושפע.
עד עכשיו נדמה היה שסרטיו של אנדרסון מתקיימים בתוך בועה פרטית משל עצמו, רעיונות שהוא אימץ מתוך קריאה בספרים ודמויות אבסורדיות שהמציא בינו לבין עצמו (ובין רומן קופולה, הבן של פרנסיס והאח של סופיה, שותפו הכמעט־קבוע לכתיבת התסריטים). סרטיו של אנדרסון כמעט ולא נגעו בחיים עצמם, אלא היו כלואים בתוך אולפן מעוצב היטב, ועם עלילה שאין קשר בינה ובין המציאות או האקטואליה. פתאום נדמה, בסרט הזה, שאנדרסון רואה טלוויזיה ומגיב למה שקורה בעולם סביבו. תעשיינים מושחתים וחסרי מעצורים שרוצים לכבוש מדינות כדי להפוך את עצמם לשליטים, למלכים, לנשיאים? טייקונים שמעסיקים רק בני משפחה, ורואים לנגד עיניהם רק את טובתם האישית ואת עושרם הפרטי, ולא את טובת הכלל? אנשי עסקים כריזמטיים ומהירי לשון עם מומחיות לסגירת עסקאות? מאיפה אנדרסון הביא את הרעיונות האלה אם לא מכותרות העיתונים של השנים האחרונות. האם ז׳ה־ז׳ה קורדה הוא מאסק, בזוס, טראמפ, או כל תעשיין אחר בעולם שעסקיו מפילים ממשלות וכובשים מדינות?
אבל מול הגיחה המפתיעה לעולמות האקטואליה, יש עוד משהו חדש אצל אנדרסון: אלוהים, מלאכי שרת שעוסקים בסנגוריה ובקטגוריה בשערי גן עדן, נזירה קתולית שמנסה לגאול את נשמת אביה, ועלילה שמתרחשת סביב מדינה בשם פיניקיה. אנדרסון עושה למעשה סרט דתי - ויותר מזה, סרט ששורשיו נטועים בהיסטוריה תנ״כית. פיניקיה היא לא מדינה בדיונית אם חוזרים אחורה בזמן לאזור צור וצידון לפני 2,500 שנה, ומפת פיניקיה - שאותה מתכנן קורדה לכבוש באמצעות כספו ומפעליו - מכילה אתרים גיאוגרפיים שנקראים מדבר מלכיצדק, מפרץ מתושלח, עמק נבוכדנצר וגבעת ירובעם. אנדרסון סיפר בראיונות שהוא גדל בבית דתי, ואף על פי שהוא עצמו אינו דתי כבר, קשה לו להתכחש לחינוך שעליו גדל. אז בתוך עלילה מטורללת ומלאת תהפוכות, עם תפניות מלאות גחמה ואבסורד, רגעים קומיים כבירים ושפע שנינויות (מייקל סרה הוא הפתעת הסרט עם תפקיד קומי גאוני ממש), ״העוקץ הפיניקי״ הוא למעשה סרט תפילה שמעוצב כמו קתדרלה בסגנון בארוק ורוקוקו. תפילה שהשליטים, התעשיינים ואנשי השררה יחזרו בתשובה, יביאו קץ לעבדות, סחר בבני אדם, רעב, עוני וניצול, ויתחילו לדאוג לחלשים.
