איי מתים ובתי עלמין במכתש רמון: שטחי הקבורה במרכז עומדים להיגמר - ואלו החלופות
מחקר שערך מרכז טאוב מצא כי למרות החלטת ממשלה מ־1997, גרירת הרגליים של המדינה בנושא ציפוף הקבורה תוביל למחסור חמור בכל הארץ, והמקום ל־560 אלף הקברים החדשים בבתי העלמין ירקון וברקת רחוק מלענות על הצורך בגוש דן
ב־2035 ייגמרו שטחי הקבורה במחוז תל אביב והמרכז, כך עולה ממחקר של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. על פי המחקר, ישראל ניצבת בפני גל תמותה, תוצר של מבנה גילים ייחודי, ובתנאים של היעדר מדיניות סדורה בנושא הקבורה ומצוקת קרקעות במרכז הארץ — צפוי מחסור חמור בשטחי קבורה. "שום מדינה אחרת, ובוודאי לא מדינת רווחה עתירת הכנסה, אינה מעניקה לאזרחיה הטבות כה נדיבות, גם לאחר מותם", כך נכתב במחקר, שעליו חתום פרופ' אלכס וינרב.
על פי המחקר, בעשור שבין שנת 2000 ל־2010 מתו בישראל 384 אלף איש, כמעט פי ארבעה ממספר המתים בשנות החמישים של המאה הקודמת. בין 2020 ל־2030 צפויות כ־520 אלף פטירות, כ־700 אלף פטירות צפויות בעשור הבא, וכמיליון איש ימותו בעשור שבין 2040 ל־2050. הצפי הוא ל־2.8 מיליון פטירות בין 2024 ל־2049, ול־9.1 מיליון פטירות בין 2050 ל־2100. המספר גבוה ב־33%, 2.8 מיליון, מהערכת מבקר המדינה שהתפרסמה ב־2024.
אזור גוש דן הוא המאוכלס ביותר במדינה, ועל כן צפוי בו מספר הפטירות הגבוה ביותר. על פי המחקר, 562 אלף הקברים החדשים בבתי העלמין ירקון וברקת, שאמור להיבנות ליד שוהם, יספיקו לקבורת יהודים שנפטרו במחוזות תל אביב והמרכז רק עד 2035. ההנחה היא שגם אם יהיו כאלה שייקברו בבתי קברות קטנים יותר, יישארו כמה מאות אלפים בלי חלקה להיקבר בה.
"בכל שנה שבה קובעי המדיניות בוחרים שלא לשנות את הנוהג הקיים הם מעניקים עוד נתח מהמדינה למתים, ומרחיקים אותו מהחיים ומדורות העתיד. מדובר לא רק בהיפוך מוזר של הערכים המקובלים בכל מדינה מתוקנת, שבה הזקנים נותנים לצעירים והמתים אינם לוקחים מהחיים. בישראל הנזק של השיטה הזאת גדול במיוחד, שכן פיזור האוכלוסייה והתקנה המחייבת להציע חלקה קרובה למקום המגורים גורמים לכך שישראל מעניקה למתים דווקא קרקעות יקרות ערך במיוחד", נכתב בדו"ח.
המחסור הצפוי בקברים דומה גם בקרב האוכלוסייה הערבית. במחוז צפון צפויה עלייה חדשה במספר הפטירות המוחלט. מ־20 אלף פטירות בחמש השנים הקרובות ל־116 אלף פטירות ב־25 השנים הבאות. האזורים המאתגרים ביותר מבחינת קבורה יהיו בחיפה ובירושלים, שאפשרויות ההרחבה של בתי הקברות בהם מוגבלות.
המחקר קובע כי מדיניות הממשלה בנושא מצוקת הקבורה היא אי־עשייה. למרות החלטת ממשלה מ־1997 לעבור לשיטות קבורה בצפיפות גבוהה, ולמרות סדרת החלטות מהשנים 2009, 2014 ו־2020, שדחפו את הרשויות המקומיות לעבור לשיטות כאלה, ההתקדמות בכיוון זה איטית מאוד. המחקר מציע כמה חלופות, ובראשן אימוץ מחדש של שיטת "ליקוט עצמות" - נוהג קבורה יהודי קדום מימי בית ראשון עד תקופת המשנה והתלמוד. בשיטה זו הנפטר נקבר באדמה וכעבור שנה עצמותיו מועברות לגלוסקמה במתחם משפחתי — תיבת אבן או חרס המשמשת לאיסוף ושמירת עצמות המשפחה. שיטה זו מאפשרת קבורה בצפיפות של כ־3,000 איש לדונם, פי עשרה מקבורת שדה סטנדרטית (כ־300 קברים לדונם) ופי שניים משיטות הקבורה הרוויה המקובלות כיום (עד 1,500 קברים לדונם). המחקר קובע כי קבורת ארץ ישראל היא היעילה ביותר בשמירה על משאב הקרקע. עם זאת, בשל מורכבות התהליך קשה להעריך את עלות הקבורה בשיטה זו, ולכן המחקר מייחס לה עלות שבין קבורה בכוכים לקבורה במנהרות תת־קרקעיות, 5,300 עד 20,300 שקל.
עורך המחקר מציע, בין היתר, להפריט את שירותי הקבורה, כך שאנשים ישאו בהעדפות הקבורה שלהם, לרבות העלות של שימוש נצחי בקרקע; ולהקל את הדרישה לקבורה קרוב למקום המגורים, ולהקים בתי קברות גדולים בפריפריה, למשל בהרי הנגב, מכתש רמון ובקעת הירדן. לטענת וינרב, מהלך כזה יוכל גם לתת דחיפה כלכלית לאזורים הנחלשים בפריפריה: "על פי התחזיות, הנגב עתיד להיעשות חם יותר בעשורים הקרובים, מצב שעלול לדחוק הצידה הזדמנויות עסקיות רבות, אך בוודאי לא יפריע למתים". בהשראת ונציה הוא גם מציע להקים איי מתים: "הקמת איים מלאכותיים לשכן בהם את המתים היא אופציה פשוטה".
