בית המשפט קבע: לותמ"ל סמכות לתכנן שכונות על שטחים שלא מיועדים למגורים
עורך הדין דרור חוטר ישי, שלו זכות חכירה על 18 דונם במזרח הישוב אזור, התנגד להכללת השטח בתחומה של שכונת מגורים חדשה. בית המשפט דחה את עתירתו
בית המשפט לעניינים מנהליים בת"א קיבל לאחרונה החלטה בעניין עתירה של עורך הדין דרור חוטר ישי, שביקש לבטל את אישורה של תוכנית תמ"ל 1112, לבניית 1,100 יח"ד ועוד 49,000 מ"ר על שטח של כ-95 דונם, במערב המועצה המקומית אזור.
לטענתו של חוטר ישי, הותמ"ל (הוועדה למתחמים מועדפים לדיור) לא היתה צריכה להכניס לתחומה של התוכנית שטח שיש לו זכות חכירה עליו, בגודל של כ-18 דונם, המשמש כעת כמגרש חניה לאוטובוסים והוא מבחינתו "קרקע מניבה".
השטח בבעלותו של חוטר ישי הוא חלק מחלקה גדולה יותר, בשטח של כ-38 דונם, שהוחכרה בשנת 1962, לאביו של חוטר ישי ולשותפים ע"י רשות הפיתוח - רמ"י. במשך שנים נלחם חוטר ישי בפולשים, שהשתלטו על חלק מהשטח, וב-2015 הוא השכיר אותו לנת"ע, ואחר כך לחברת דן. מאחר שכל שטח התוכנית, כולל השטח שאותו חוכר חוטר ישי הוא בבעלות רשות הפיתוח, החליטה הותמ"ל שלא לקיים במקום הליך של איחוד וחלוקה. במילים אחרות, הותמ"ל העבירה את עניין הפיצויים על השבת, או הפקעת הקרקע, לרמ"י.
יש להבהיר כי ע"פ תוכנית תמ"ל 1112, השטח שבבעלותו של חוטר ישי לא אמור להיבנות, אלא להיות פארק המחבר את הישוב אזור ואת השכונה החדשה, עם פארק אריאל שרון, שהוא פארק מטרופוליני.
דרור חוטר ישי, שיוצג בעתירתו ע"י עורכי הדין ארז קמיניץ ואוהד חוטר ישי, טען בעתירתו, בין היתר, כי תכלית הותמ"ל אינה לקדם תוכנית לצורך פינוי מטרדים ואף לא כדי לקדם ולפתח מימוש פארק אלא רק לקדם בניית יח"ד, ובמהירות; שהשימוש אשר נעשה על ידו במקרקעין, הוא לצרכי חניה ושמדובר ביעוד המותר בהתאם לתוכנית המתאר המחוזית, בה נקבע כי ניתן לעשות במקרקעין שימוש לשם מתקני תשתית; הוא הלין גם על כך שזכויות הבנייה רוכזו בחלק המזרחי של התוכנית; וגם, שהסרת הוראות האיחוד והחלוקה מונעת ממנו אפשרות פיצוי הולם בשלב הכנת התוכנית.
פסק הדין, עליו חתומה שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, לימור ביבי, מחזק את יכולתה של הותמ"ל להכניס לשטח התוכנית גם שטחים שאינן לתכלית בנייה למגורים: "סמכותה של הותמ"ל היא נרחבת ובניגוד לנטען על ידי העותר, לשם קניית סמכות לדון בתוכנית הכוללת שטחים פתוחים, לא נדרשים קשר וזיקה ישירים ובלעדיים בין השטחים הפתוחים לבין יחידות הדיור, כפי הזיקה הנדרשת בהתאם למנגנון האיחוד והחלוקה, אלא שכל שנדרש הוא צורך תכנוני בהכללת השטחים בתוכנית. צורך תכנוני זה, שאינו קשור בהכרח ליחידות הדיור, נבחן והוצג על ידי וועדת המשנה (הכוונה לוועדת ההתנגדויות של הותמ"ל, ג.נ), אשר קבעה כי מדובר בפארק המהווה את קצה היישוב ומהווה חטיבה תכנונית אחת ובהתאמה לכך הוא תוכנן בראיה רחבה לשם השמשתו לשכונה ולישוב".
עוד קובעת השופטת כי אין קשר בין מחלוקות קנייניות שיש לחוטר ישי עם רמ"י, בעניין השבת השטח, וקידום התוכנית: "העובדה שקיימת מחלוקת קניינית, אין בה על פניו להעלות או להוריד בהיבטי התכנון או בהיבטי הביצוע של התוכנית. לכך יש להוסיף כי הבעיות האפשריות עליהן מצביע העותר אינן בעיות חריגות. ההיפך-סוגיות קנייניות הקשורות במקרקעין עולות חדשות לבקרים באשר לתוכניות המתאר השונות ואולם, כאמור, ואולי נוכח כך, כבר מקדמה דנא נקבע ראשית כי בסוגיות אלו לא יכריע המוסד התכנוני ויתרה מכך, כי לא יהא בהן כדי לעכב את ההליך התכנוני".
מהותמ"ל נמסר: "פסק הדין חיזק את פועלה של הותמ״ל והבהיר כי באחריותה ובסמכותה המקצועית לתכנן את מרחב התוכנית בראייה רחבה וכוללת. בהתאם לכך, היא מוסמכת ואף נדרשת לכלול שטחים פתוחים ושטחי פארק נרחבים, גם ללא זיקה ישירה ובלעדית ליחידות הדיור והשכונה המתוכננת, כאשר קיימים טעמים תכנוניים המצדיקים זאת, כפי שמתקיים בתוכנית זו".
