הקאמבק של ריאו: המשאית ששירתה בצה"ל חוזרת כטנדר במחיר עממי
מותג הטנדרים האמריקאי ההיסטורי, שמשאיותיו שירתו גם בצה"ל, זוכה לחיים חדשים בידי יזם נדל"ן מטקסס. בזמן שפורד וטויוטה מוכרות טנדרים בעשרות אלפי דולרים, REO מתכננת לחזור לשוק עם טנדר בנזין קטן, פשוט ונטול פינוקים ב-21 אלף דולר בלבד. על העיצוב הופקד מעצב הפיאט 500, והייצור מתוכנן להתחיל ב-2029
שוק הטנדרים האמריקאי לוהט: לא משנה אילו משברים עוברים על ארה"ב, מה קורה למחירי הדלק ומי הנשיא המכהן – טבלת המכירות של שוק הרכב האמריקאי כוללת במקומות הראשונים כמה דגמים של טנדרים. בדרך כלל הדגמים הנמכרים ביותר בארה"ב הם סדרה F של פורד, הסילבראדו של שברולט וגם משפחת הטנדרים של ראם. אבל בשנים האחרונות יש גם מותגים שמנסים לשבור את ההגמוניה הזאת באמצעות הנעה חשמלית. ראשית היו הלייטנינג החשמלי של פורד והסייברטראק של טסלה, ואחריהם הגיעו יצרנים נישתיים שרוצים למכור לאמריקאים טנדרים חשמליים במחירים עממיים, כלומר באזור 30 אלף דולר.
מהנישה הזאת חסר סוג אחד של טנדרים: כאלה שמונעים במנועי בנזין, אינם ענקיים ומחירם מרחף באזור 30 אלף דולר. הסכום הזה נשמע כמו הרבה כסף, אבל בפועל קשה לרכוש בו כיום טנדר חדש בארה"ב. מחירו של פורד F-150 חדש מהסוכנות, בגרסה בסיסית מאוד, הוא כ-40 אלף דולר, והוא יכול להגיע אפילו לכ-80 אלף דולר בגרסאות המאובזרות עם הנעה כפולה. הטאקומה של טויוטה מתחיל באזור 34 אלף דולר, אבל בסכום הזה מקבלים את הדגם הבסיסי ביותר, בלי הנעה כפולה, בלי אבזור מפנק ועם מנוע פשוט. על טאקומה מאובזר באופן סביר כבר צריך לשלם כ-50 אלף דולר. נוכח המחירים האלה קל להבין כיצד טנדר חשמלי שעולה 30 אלף דולר נראה לפתע כמו מציאה.
מדוע הטנדרים של יצרניות הרכב הגדולות, אלה שלוגמים בנזין, כל כך יקרים? מגוון סיבות: עם השנים הם הלכו וגדלו. הייצור שלהם לא זול. מערכות ההנעה שלהם מתקדמות מאוד, כשהטאקומה אפילו מציע הנעה היברידית. בנוסף, התחרות עושה את שלה: יצרני הרכב יכולים לדרוש ולקבל.
בעבר זה לא היה המצב. כאשר יצרני הטנדרים היפנים נכנסו לשוק הרכב האמריקאי בשנות השבעים היה להם יתרון מחיר משמעותי: הם ייצרו ביפן, הטנדרים שלהם היו קטנים יחסית ומערכות ההנעה שלהם לא כללו מנועי שמונה בוכנות אימתניים. והם הצליחו: כאשר בשנות השבעים מחירו של טנדר שברולט C10, המקבילה העתיקה של הסילבראדו הנוכחי, היה כ-3,600 דולר, טויוטה פיק-אפ, כלומר הטנדר שממנו צמחו ההיילקס (מחוץ לארה"ב) והטאקומה (בארה"ב), עלה כ-3,300 דולר. וזה היה יקר. טנדר שברולט LUV, שהיה למעשה טנדר איסוזו עם סמל של שברולט, עלה כ-2,900 דולר. בשברולט, אגב, גבו תוספות על מזגן וגם על הגה כוח. כיום הטנדרים שטויוטה מוכרת מאובזרים לעייפה ונהנים ממוניטין של טנדרים בלתי ניתנים להשמדה. לטויוטה אין שום סיבה לגבות פחות משברולט.
התייקרות הטנדרים היא גם מה שיצר את ההזדמנות עבור יצרני הטנדרים החשמליים הזולים: כאלה שלא עולה הרבה לייצר אותם, ושברשימת האופציות שלהם אפילו לא מופיע רדיו. לנוכח כל אלה ניתן להבין מדוע מישהו בתעשיית הרכב האמריקאית תהה: מדוע בעצם אי אפשר לייצר טנדר בנזין זול? למען הסר ספק, אותו מישהו לא היה עובד של אחת מיצרניות הרכב הגדולות, אלא דווקא סטארטאפיסט שהחליט להחיות שם מן העבר שמוכר היטב לישראלים: ריאו.
ההיגיון קובע שסטארטאפיסטים משקיעים ברכב חשמלי, אבל כאן זה שונה: העקרונות שמאחורי הטנדר החדש לקוחים מיצרני הרכב החדשים שמציגים רכבים חשמליים, עם טוויסט אחד קטן: מדובר בטנדר בנזיני לחלוטין. בהערת אגב, כיום יש לא מעט יצרני רכב שמחיים שמות מן העבר, למשל סקאוט של קונצרן פולקסווגן. אבל הרכבים שלהם יקרים ועמוסים בטכנולוגיה. ריאו רוצה לפשט עניינים, ולכן ההקשר ההיסטורי.
מעט על ריאו, יצרנית הרכב שעזרה לישראל להיבנות ולנצח מלחמות: ריאו החלה את דרכה כפרויקט של ראנסום אי. אולדס. אולדס היה תעשיין אמריקאי שהצליח היטב בענף הרכב: בשנת 1897 הקים את יצרנית הרכב הראשונה שלו, שגם נשאה את שמו: אולדסמוביל. המכירות עלו יפה, יחסי האנוש לא כל כך. אולדס נקלע לסכסוך עסקי ועזב את החברה שנשאה את שמו.
ריאו בשירות צה"ל
(צילום: ויקיפדיה)
זמן קצר לאחר מכן הפנה אולדס את תשומת לבו לתחום חדש: הוא שם לב שבעלי מכוניות נוסעים שמשתמשים בהן לעבודה אוהבים לנסר את החלק האחורי ולהתקין ארגז מטען במקום תא הנוסעים, והחליט לייצר דגמים ייעודיים למטרה זו. לחברה החדשה הוא קרא "אר אי אולדס", אבל סכסוך עסקי על זכויות השימוש בשם "אולדס" גרם לו בסופו של דבר לקרוא לחברה REO – ראשי התיבות של שמו.
אחרי מספר מכוניות נוסעים הציגה REO את דגם הספידוואגון (Speedwagon, אגב, גם שם של להקה) – טנדר ראשון לחברה, ויש שטוענים שגם הטנדר הראשון בשוק האמריקאי. הדגש היה על נוחות וביצועים, ולכן השם. לא עוד רכב גס למטרת הובלת מטען, אלא טנדר שבו החוואי יוכל לנסוע לכנסייה ביום ראשון ולהמשיך לשדה ביום שני.
הטנדרים של REO הפכו לסיפור הצלחה, ומהר מאוד היצרנית עברה גם לייצור משאיות כבדות. משאיות של REO סייעו בין היתר בהקמת היישוב היהודי, ולאחר מכן, אחרי שהגיעו לצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם, התגלגלו גם לישראל כעודפי צבא. הפעם האחרונה שבה משאיות REO עבדו בשירות צה"ל הייתה במלחמת חרבות ברזל, אחרי שצה"ל השמיש את כל כלי הרכב הכבדים שיכול במסגרת המאמץ המלחמתי. REO עצמה כבר אינה קיימת: אחרי מספר גלגולים החברה פשטה רגל באופן סופי בשנת 1975. אבל השם נשאר, וגם המוניטין של מי שיצרה את אחד הטנדרים הראשונים.
את הזכויות לשם REO רכש השנה זאק דה ברנארדי, שאינו מגיע מתעשיית ההייטק. גם לא מתעשיית הרכב. דה ברנארדי הוא איש נדל"ן מטקסס וחובב רכב, והתוכנית שלו להחיות את הטנדרים של REO אינה כוללת תחרות ישירה בטויוטה או בשברולט. הוא רוצה לייצר טנדרים קטנים. הכוונה אינה לטנדרים זעירים, אלא לכאלה שמזכירים בגודלם את הטנדרים היפניים שקנו מלכתחילה את ליבם של האמריקאים בשנות השבעים.
אם עד עכשיו הסיפור של REO החדשה נשמע מעט לא מציאותי, חשוב לדעת: החברה כבר שכרה השנה את שירותיו של פרנק סטפנסון, שעמד בין היתר מאחורי עיצובה של פיאט 500. הבריף שהוצג לסטפנסון היה לעצב טנדר לא גדול ולא יקר, אבל כן שימושי.
REO טרם הציגה את הטנדר שלה. לעת עתה כל מה שיש הן סקיצות וצילומים מוצללים, אבל לחברה יש קווים מנחים ברורים: היא מתכננת להציג טנדר חד-קבינה, טנדר דאבל-קבינה ורכב שטח. אורכם יהיה כ-180 אינץ', כלומר פחות או יותר אורך של מאזדה 3. המחיר יהיה באזור 21 אלף דולר לטנדר חד-קבינה, סכום זעום ביחס למחירים של טנדרים של טויוטה או פורד. רכב השטח יעלה כ-28 אלף דולר.
כרגע יש רק סקיצות של המותג
על מנועים עתירי כוח אין מה לבנות, אבל גם לא על מנועים חשמליים: הטנדר יצויד במנוע בנזין בעל ארבע בוכנות, ללא טורבו, שישודך לתיבת הילוכים ידנית או אוטומטית. לפי האתר של REO החדשה, הטנדר יהיה מבוסס על שלדת סולם, כלומר המרכב יותקן על שתי קורות מתכת, כמו ברכבי שטח קשוחים. בחברה מדברים גם על אורך חיי מנוע של כ-500 אלף מייל.
ועוד נקודה חשובה: REO מתייחסת לטנדר שלה כמוצר "פתוח לשינויים". באתר החברה ניתן להיכנס ולהציע אביזרים שבעתיד יותקנו בטנדר. מי שירצה יוכל גם להתקין בו מנוע גדול יותר, כל עוד המנוע לא יגיע מהחברה עצמה. כלומר יהיה ניתן לרכוש טנדר REO ולהתקין בו מנוע ענק של פורד. לפי התוכנית, הטנדרים הראשונים ירדו מקו הייצור בשנת 2029.
האם העולם מוכן לטנדר זול שאינו חשמלי? ימים יגידו. לעת עתה REO לא חשפה את המפרט המלא של הטנדר החדש שלה, ולא ניתן לדעת אם הוא באמת יהיה איכותי או עמיד בהתחשב במחיר. אבל בכל הקשור בשוק הרכב האמריקאי יש לזכור: גם על הטנדרים היפניים נאמר בשנות השבעים שלא ברור אם יצליחו להתחרות בשברולט ובפורד לנוכח מחירם הנמוך. ואז היפנים ניצחו.
